יום הזיכרון. אח שכול שביקש להישאר בעילום שם, כתב לי הלילה את הדברים הבאים:
"כשיוצאים מבית העלמין יש שני מנהגים. רגע לפני שחוזרים לרכב הלוהט שעמד בשמש, רגע לפני שמסתכלים שוב בסלולרי, רגע לפני שחוזרים לעולם...
המנהג הראשון הוא להניח אבן על הקבר. אבן היא דבר שמסמל בנייה. אנחנו רוצים לומר שניקח את צוואתו של הנפטר, את הרוח שלו, ונמשיך לבנות את העולם לאורו. הפרח נובל, האבן נשארת.
אבל יש עוד מנהג: ביציאה מבית העלמין נוטלים ידיים. לוקחים כלי עם מים חיים, שמסמלים פריחה וצמיחה, ושופכים אותם על הידיים שלנו, שמסמלות עשייה.
פעם הייתי בסיור בהר הרצל, ופגשנו את מרים פרץ, והיא אמרה את זה לקבוצה שאיתה הייתי. אבן ומים חיים. אלה לא רק מנהגים, זו תפיסת עולם. ככה צריך לצאת מהיום הקדוש הזה.
לזכר אחי, ולזכרם של כולם".
