אינספור פעמים הנשימה שלנו הופרעה השנה. כל כך קשה ומרגיז לנשום עם המסכה. אבל עשינו זאת כדי שאחרים יוכלו להמשיך לנשום, כדי לשמור על חייהם. את כל הנשימות הקצרות, המעצבנות, המחניקות, נכניס כעת אל תוך הנשימה הגדולה של השנה – תקיעת השופר. שואפים ונושפים ומשמיעים צעקה שהיא מעל לכל המילים.
כמה דיברנו השנה על "שופרות" כביטוי שלילי. כאילו שופר הוא אדם שמדקלם דף מסרים של מישהו אחר. יש לנו כעת חג שמחזיר את המילה הזו למשמעותה המקורית – קול השופר מזכיר לנו מה עיקר ומה טפל בחיים, ומה אנחנו רוצים מעצמנו ומהעולם. הכי טהור שיש, הכי רחוק מאינטרסים.
יש מניינים שיקצרו את התפילות השנה. התפילה תצטמצם, אבל לא הלב והכוונה. להיפך. נדמה לי שהפעם כל מילה במחזור זועקת אלינו. כבר בפתיחת היום נוהגים לומר: "אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ, תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ".
רבים מעלים ומשתפים כעת זיכרונות מלפני שנה, ומתרפקים: איפה היינו בראש השנה הקודם, ואיפה עכשיו. עיקר עניינו של ראש השנה אינו המבט אחורה אל ראש השנה תש"פ, אלא דווקא המבט קדימה אל ראש השנה תשפ"ב. עוד אין לנו תמונות לשתף, כי עכשיו אנחנו מחליטים, מתפללים ומבקשים: איזה אנשים אנחנו רוצים להיות בראש השנה הבא, ובאיזה עולם אנחנו רוצים לחיות?
כתיבה וחתימה טובה!
