שימו לב לפרט קטן אך מזעזע במאבק בין יצחק ובין הרועים הפלישתים, שמתואר לאורך פרשת השבוע: אויביו של יצחק סותמים כל הזמן את הבארות שהוא חופר. הם בעצם הורסים ומקלקלים לשני הצדדים, גם להם לא יהיו מים, אבל זה לא אכפת להם. הם לא רוצים בפיתוחה של הארץ, לא עבורו אבל למעשה גם לא עבורם. השנאה כלפי יצחק גורמת להם לפגוע גם בעצמם.
לעומתם, יצחק פועל מתוך גישה הפוכה: הוא רוצה בשגשוגה של ארץ ישראל לטובת כל מי שגר בה. הוא רק רוצה לחפור בארות, כדי שלכולם יהיו מים חיים.
הדברים מזכירים במעט את משפט שלמה המפורסם: כאשר שלמה המלך מורה לחתוך את התינוק, אחת מן הנשים מוכנה להרוג אותו (העיקר ש"גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה!"), והשנייה מוכנה שלא לקבל את הילד החי, כי מבחינתה העיקר שיחיה, והיא-היא האם הביולוגית שלו.
אולי, קצת כמו במבחן הבעלות על התינוק, יש פה גם מבחן סביב הזכות על הארץ: מאבק בין מי שרוצה לזרוע בה הרס ולחבל במאמציו של האחר, ובכך הורס גם לעצמו, לבין מי שרוצה שתשרה כאן ברכה לטובת כולם.