היום – חג הסיגד. הנה שלושה קולות נשיים, צעירים, מתוך קהילת יהודי אתיופיה, שכתבו לי על היום הזה:
הבטם אבבה: "רוב הישראלים חושבים שזה החג שלנו, יוצאי אתיופיה, לא שלהם. אבל יש פה הזדמנות לכולכם להתחבר לאנשים שיצאו למסע בלתי נתפס, שפשוט קמו והלכו ברגל לארץ ישראל, שחלקם קברו בני משפחה בדרך. הכיסופים לארץ הם הרי דבר שמשותף לכל היהודים, בכל מקום ובכל דור. רק לפני כמה שבועות קראנו בפרשת 'לך לך' על הניסיון הזה, לעזוב את הבית המוכר וללכת ברגל לארץ ישראל. אז יש אנשים שעשו את זה כפשוטו והמשיכו את אברהם אבינו, גם בדורנו".
הודיה מקונן: "סיגד – מלשון סגידה, השתחוות. מתי לאחרונה עצרנו והקדשנו יום שלם לחשוב על הקשר שלנו עם אלוקים ועם הארץ? מתי חשבנו על הגעגועים של כל הדורות לירושלים? מתי סגדנו למשהו?".
מזל ג'מבר: "חמישים יום בדיוק אחרי יום הכיפורים – מגיע הסיגד. יהודי אתיופיה מתכנסים ליום תפילה וחשבון נפש. קיבלנו תזכורת לכולנו, שחמישים יום חלפו מהיום הקדוש. אתם זוכרים את כל ההבטחות וההחלטות? מה קרה איתן? אולי לא סתם ביום הזה אנחנו מכבסים את הבגדים הלבנים, כי גם הנשמה שלנו התחילה קצת להתלכלך מאז יום הכיפורים, וצריך להתנקות".
