קוראים להם תומר, איתם וברק אבל הם לא נרצחו בפיגוע בדיזינגוף בגלל זהותם האישית אלא כי הם חלק מעם ישראל. אומרים שכאשר מישהו נפטר נוצר חלל שצריך למלא. הנה שלושה סיפורים קטנים עליהם, שאפשר לקחת מהם משהו לחיינו:
תומר מורד אהב לטייל בארץ. הוא תכנן את הטיול השנתי של החברים בפסח, ושלח לכולם מראש תמונות וצילומי וידאו, כדי שייכנסו לעניינים. שמעתי חבר שלו מתראיין ומספר שהאנקדוטה הזו מסמלת מי הוא היה - המארגן, הדבק, המסמר, מרכז החבורה.
איתם מגיני ואיילה התארסו לפני כחודש. איתם החל לתכנן את החתונה. ההתכתבות האחרונה שלו בווטסאפ עם סבא שלו, חגי, היא של נכד אכפתי שמבקש מסבא לדבר על רשימת המוזמנים שלו: "אני רוצה להתייעץ איתך לגבי הצד שלך, אבל בלי לחץ", כתב. הסבא סיפר שההודעה הזו היא רק דוגמה אחת שמעידה על הנכד המסור והאוהב שלו.
ברק לופן, נשוי ואבא לשלושה, היה ספורטאי מצטיין בתחום החתירה בקיאקים. אחרי שפרש הקדיש שנים לאימון ולחינוך של צעירים בתחום, וגם לאימון הנבחרת הפאראלימפית, של ספורטאים בעלי מוגבלויות. שמעתי חבר בהתאחדות הישראלית לספורט-נכים מספר איך ברק ידע מצד אחד לחייך ולעודד ולהכיל את הקשיים של המתאמנים, אבל מצד שני היה מקצוען ללא פשרות שתבע מהם ביצועים והישגים.
היום יובאו תומר, איתם וברק למנוחות. לזכרם.
