שלושה סיפורים על תשעה באב תשפ"ד

1.

הערב מתחיל צום תשעה באב. "אני צמה לראשונה בתשעה באב", אמרה לי המאפרת אתמול ביום צילום. היא לא לבד. רבים יצומו השנה. לא צריך להסביר למה.
פגשתי צעירה נוספת כזו בשבת האחרונה. יותר ממאה ניצולים של המסיבה בנובה הגיעו לשמור שבת ביחד בירושלים. אחת מהם, שאיבדה כמה חברים, אמרה לי שהיא ממש מחכה כבר לשבת בתשעה באב על הארץ, לבכות, להגיד את הקינות, להרגיש בבטן את הרעב, מיום שני, הערב, ועד יום שלישי בלילה.
פעם מילה כמו חורבן נשמעה לה מנותקת, הזויה. עכשיו היא מחוברת לאבל, ורוצה לבטא את זה. היא הגדירה זאת באופן עמוק: "לא ישבתי עליהם שבעה, כי אני לא משפחה. תשעה באב הוא שבעה של כל העם, של כל משפחה".
היום הזה השנה הוא לא סמלי, הוא מוחשי. לא סתם תעשיית הרעל של אויבינו מנסה להבהיל אותנו, שאולי ביום הזה נותקף חלילה. זה הפריים-טיים של כל הפורענויות. זהו היום שבו נחרבו שני בתי המקדש, היום שבו התרחש חטא המרגלים, ולאורך ההיסטוריה - אינספור צרות סביב היום הזה: גירוש יהודי אנגליה, גירוש יהודי צרפת, גירוש ספרד המפורסם, פרוץ מלחמת העולם הראשונה והאקציה הגדולה בגטו ורשה, בשואה.
מגילת איכה שקוראים בתשעה באב מעוררת השנה תדהמה ועצב: בנינו ובנותינו נלקחים בשבי לעם אחר, גופות של עוללים ונשים וזקנים מוטלות ברחובות. בלי סרטוני זוועה, המגילה לוקחת אותנו לסיבוב מזעזע בירושלים החרבה.
אבל אמרתי לאותה ניצולה שכל כך רוצה לצום, שיש גם צד שני למשוואה. שזה יום שצריך לראות בו גם כמה התקדמנו, ולאן אנחנו עוד רוצים להגיע. הרב שלמה קרליבך אמר שיש שני סוגי דמעות: אלה שיורדות למטה, בכאב ובצער, ואלה שעולות למעלה, בתקווה ובתפילה. כאלה הן הדמעות של תשעה באב. זה היום להעלות את כל הדמעות שלנו אי פעם, לא רק מאז 7 באוקטובר - למעלה. לזעוק, להתפלל, לקוות, לחלום בגדול, להסתכל לעתיד. ולכן בצהריים של תשעה באב, קמים מן הארץ. מתנערים. יש עדות שבהן יש אפילו מנהג לטאטא את הבית לכבוד המשיח.
כן, משיח. אם הבנו השנה שצריך לצאת מהקונספציה, שחייבים לחשוב אחרת, אולי נתחיל לדבר גם על מילים "משיחיות" כאלה. על גאולה שלמה. כמו שהרוע הפתיע אותנו השנה בעוצמה הכי גדולה שיש, כך אנחנו רוצים שגם הטוב יפתיע אותנו במהרה לצד ההפוך, בעוצמה הכי גדולה שרק אפשר. כמו שהתממשו תסריטי אימה שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין, כך אנחנו מובטחים ויודעים שעוד יתקיימו תסריטים של יופי ונחמה ושמחה, יותר מכל מה שהדמיון שלנו משער.

2.

"שלום סיון, שמי חגית רוס כהן והערב אצום לראשונה בתשעה באב. אני חילונית שלא הייתה צמה גם ביום כיפור. השנאה של האויבים שלנו קירבה אותי יותר מכל, בחזרה לעצמי. אני עדיין מגדירה את עצמי חילונית אבל חילונית מאמינה שצמאה לחזור למקורות.
כבר עשרה חודשים שאני קוראת בכל בוקר את ברכות השחר. כבר עשרה חודשים שאני עושה הפרשת חלה בכל שישי. תענית אסתר היה הצום הראשון שלי בעקבות הפרסום בדף שלך וקניתי לי גם כמה ספרים כדי ללמוד.
במקצועי אני מנהלת מערך דיור לבעלי מוגבלות שכלית בקריית גת. הערב ערכנו הפרשת חלה מיוחדת לדיירות שלנו ב'נווה אופק'. הבאנו רבנית שערכה את האירוע וזכיתי לראות נשים עם מוגבלות שכלית מתחברות, מתפללות ומבקשות על החטופים, על החיילים, על המפונים, על כל עם ישראל...
כל כך התרגשתי. הרגשתי שהכוונה שלהן כל כך טהורה, ושאולי תפילה כל כך תמימה, מלב שבור, תביא את הגאולה".

3.

זה בידינו!
זה מדהים: כששואלים למה נחרב בית המקדש השני כולם עונים באופן אוטומטי: שנאת חינם. ובית המקדש הראשון? עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים.
אף אחד לא אומר שהצבא של מלך בבל היה חזק משלנו, או שהצבא של רומא תקף מצד צפון או מצד דרום. ברור לנו שהייתה שם תבוסה צבאית, אבל ברור לנו גם שהסיבה האמיתית היא ערכית, רוחנית. שהשורש פה הוא מוסרי. יצאנו לגלות כי התנכרנו לעצמנו, לזהות ולמורשת שלנו, לאחווה בינינו.
היום תשעה באב. יום שמזכיר לנו שמעבר למהלכים הפיזיים, הטקטיים, שאנחנו רואים מעל פני השטח, יש תהליכי עומק. יש סיבות רוחניות שמניעות את המהלכים. זה יום שבו בכל שנה מחדש אנחנו נזכרים שעולם הרוח משפיע על המציאות. שאם התודעה שלנו תהיה נכונה ומדויקת, היא תשפיע על המצב. ולכן יש פה גם מסר אופטימי: זה בידינו. אפשר לתקן. בכל רגע. גם עכשיו.
(הלילה בכותל, צילם: יוסף כהן)