הערב נדליק נר ראשון של חנוכה. משפט חסידי ידוע אומר: "צריך להקשיב למה שהנרות מספרים לנו". נוהגים להישאר ליד הנרות כחצי שעה ולהתבונן בהם, בלי סלולרי ובלי הפרעות. אז מה הנרות מספרים לנו השנה?
קודם כל, שלא שכחנו. כשאומרים "נס חנוכה" מתכוונים לכד הקטן שהשמן שבו הספיק לשמונה ימים. אבל נס חנוכה הוא גם העובדה ש-90 אחוז מהיהודים בישראל מדליקים נרות חנוכה, כך לפי סקר מהשנה שעברה. זה כל כך לא מובן מאליו. יכולנו לשכוח, להתבלבל, להתבולל, אבל אלפי שנים אחר כך אנחנו כאן, שרים על אותה משפחה קטנה של חשמונאים ממודיעין שניצחה אימפריה גדולה. חנוכה הוא החג שמזכיר לנו את האתגר המרכזי, בימים ההם בזמן הזה: לשמור על ערכים ועל זהות ייחודית בעולם גלובלי מפתה. כל נר שיודלק הערב, בארץ ובעולם, הוא ניצחון קטן על האתגר הזה.
והנה דבר שני שהנרות עושים: הם מאירים את הבית. גורמים לנו להסתכל עליו אחרת. כי הרי לכאורה, אחרי שנה שלמה בבית, מגיע עוד חג שמכניס אותנו הביתה. אבל חנוכה הוא לא עוד סגר ביתי, הוא תזכורת לכך שצריך לא להתלהב מכל האורות הנוצצים שבחוץ, לא רק לקטר איך נתקענו ככה, אלא למצוא אור בין ארבעת הקירות של בתינו. עמים אחרים חוגגים ברחובות ומאירים את הכיכרות, הסיפור היהודי עובר מדור לדור באמצעות נר קטן ופשוט, שהורים וילדים מדליקים בחלון. הנר הזה מלמד אותנו כבר שנים שלא חייבים תמיד לצאת כדי "לעשות חיים". החיים האמיתיים נמצאים בפנים, בתוך הבית.
ולסיום, מילה על מסירות נפש. שתי המילים האלה, שאומרים בחנוכה, נשמעו לי תמיד עתיקות, לא קשורות אלינו אלא לדורות קודמים, שנדרשו למעשי הקרבה הירואיים. אבל אל תקלו ראש במה שאנחנו עושים פה ביחד, בכל ההגבלות וההרחקות המעיקות. זה הניסיון של חנוכה 2020. כל אחד יכול להסתכל אחורה בגאווה, ולראות מה עשה כדי לשמור על החיים, הבריאות והפרנסה של אחרים: לימודים בזום, בידוד, חתונות קטנטנות, משפחות שישבו שבעה כמעט בלי מנחמים, תפילות מצומצמות בחוץ בשמש ובגשם, ועוד ועוד.
אנחנו מדליקים הערב שלהבת קטנה שמספרת על גבורת העבר של אבותינו, אבל השנה גם אנחנו גיבורים. השנה גם אנחנו יודעים משהו על מסירות נפש למען ערכים חשובים.
חנוכה שמח.
