הכל מקבל משמעות חדשה בתקופה הזאת. היום ראש חודש ניסן, ובירכתי עכשיו את "ברכת האילנות". את הברכה נוהגים לברך במהלך חודש ניסן מול שני אילנות מלבלבים, שמוציאים פרחים:
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא חִסַּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לְהַנּוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם".
והשנה המילים האלה קיבלו משמעות נוספת: חשבתי על החטופים. 134 בריות טובות, שכל כך חסרות, וכל כך הרבה אנשים רוצים להנות מהם שוב. ולהבדיל, חשבתי גם על כל מי שלא כאן מאז שמחת תורה. בריות טובות כל כך, שאינן איתנו.
ואז ראיתי מה כתבה היום הדס לוינשטרן, אלמנתו של אלישע לוינשטרן הי"ד שנפל בקרב בעזה: "מצד אחד, אי אפשר לברך. איך אני אגיד 'שלא חסר בעולמו דבר'? חסר, חסר. חסר כל כך הרבה. ריבונו של עולם, את הבריה הכי טובה חיסרת ממני בדיוק לפני ארבעה חודשים.
ומצד שני, איך אפשר שלא לברך? כל כך הרבה יופי מתגלה סביבנו. הטבע מתנער מתרדמתו וחוזר לפרוח במלוא יפעתו. כל כך הרבה חסד ואור ותקווה ולב. ובריות טובות, ואילנות טובים, להנות בהם בני אדם.
חודש טוב, בשורות טובות".
