ברגעי הפרידה שלו מהעם – משה מלמד אותנו לשיר: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, ולמדה את בני ישראל" כך שפרשת השבוע החדשה, פרשת "האזינו", היא פרשה שכמעט כולה מורכבת משירה. השירה המפורסמת הזו, "שירת האזינו", מזכירה לנו – בדיוק כשמשה רבנו נפטר, בדיוק עם תחילת השנה החדשה – דבר חשוב: התורה היא ספר מצוות וחוקים, אבל היחס אליה אינו טכני כמו אל אוסף פקודות. היא אמורה לעורר יחס רגשי, נפשי, כמו אל שירה, לא כמו אל דף הוראות הרכבה של "איקאה". עולם הניגון נחשב לעולם גבוה יותר מעולם הדיבור היומיומי, וזוהי השירה שמשה מותיר לנו.
הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין כותב בספרו "ערוך השולחן", לפני כמאה שנה, עד כמה חיוני בתוך השירה הזו הניגון של כל אחד מאיתנו:
"ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה וזהו עיקר הנעימות".
כלומר, לכל אחד יש את התפקיד שלו בתזמורת הגדולה.
מעניין שהימים האלה, מרובי החגים, הם ימים שיש בהם הרבה "הוראות". המון מצוות, תפילות, צומות, סליחות, שופרות – אבל הכול נעשה מתוך שירה. קחו את הלחנים והניגונים מכל בית כנסת, בכל סגנון ועדה, ולקחתם את הנשמה של החודש הזה.
