"שלום, שמי ראובן בן פורת. חייב לשתף בסיפור של סבתא שלי, אסתר. לפני 63 שנים, בשנת 1956, ביקשו מסבתא להתחיל להעביר שיעור בשבת לנשים, במעברה שליד הקריות. השיעור התחיל בצרפתית לטובת עולות צפון אפריקה, ולאורך השנים עבר לעברית לטובת עולות מתימן, פרס, צרפת, ברית המועצות, אתיופיה ועוד. סבתא הלכה ברגל בכל שבת, ללא הפסקה. במלחמת המפרץ, למשל, השיעור נערך במקלט.
סבתא חגגה השנה יומולדת 100, ולאחרונה נחלשה מעט. בשבת הזו, לראשונה, היא לא העבירה את השיעור. כך היא כתבה למשתתפות:
'השם נתן לי שתי אהבות גדולות: אהבה לתורה ואהבה לעם ישראל. את שתי המתנות הגדולות האלה השתדלתי לנצל לטובה בשיעור שלנו. למדנו תורה, אבל למדנו גם מנהגים ומסורות שונות, מתוך כבוד לכל משתתפת. בצער, בגלל מצבי הבריאותי, אני נאלצת להיכנע ולסיים כעת את תפקידי. תודה על ה'יחד' המיוחד שיצרנו במשך יותר מ-60 שנה. שנזכה לביאת הגואל בקרוב'.
זו סבתא שלי. אני לא מאמין שיש עוד שיעור תורה בעולם שנמשך כל כך הרבה שנים, ומועבר על ידי אותו אדם. בעידן שבו ממשלות עולות ונופלות במהירות, וכל הוויכוחים וההפגנות והנושאים מתחלפים – אני מבקש שאנשים יידעו גם על סבתא אסתר והשיעור שלה. ובעצם בימי החנוכה כולנו, כמו סבתא, מדליקים אורות קטנים, יום ועוד יום, בהתמדה, מתוך חיבור לערכים נצחיים".