סליחה, אני יודעת שכבר התחילה פרשה חדשה, אבל משפט אחד תפס אותי בשבת בפרשה המקסימה שקראנו, ולדעתי צריך להתעכב עליו. משה רבנו ממש מתחנן בפנינו:
*"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחוקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"*.
אולי שווה לקרוא את הפסוק כמה פעמים. מה בעצם משה רבנו מזכיר לנו? שהמורשת שלנו היא-היא חוכמתנו ובינתנו. זה עבד. אלפי שנים אכן היינו שם נרדף לחוכמה. העם היהודי היה עַם הספר, וגם עַם החסד. השבת והחגים, הצדקה והלימוד, התרבות והשפה – כל אלה יצרו חברה אוריינית, למדנית, מצטיינת, עדינה, רגישה. תשאלו בכל הגלויות – מתימן ועד פולין, מפרס ועד ספרד. שם בגלות היה ברור לנו מי אנחנו. האם הפסוק הזה הוא לא המשימה המרכזית שלנו, דווקא עכשיו כשאנחנו חוזרים לארצנו?
