התנצלות שכיך לפרסם:
איזה כיף שיש כאן כאלה קוראים. אתמול פרסמתי פה פרשנות למילים "ואהבת לרעך כמוך". ציטטתי פרשנים שטוענים שלא מדובר באהבה רגשית, אהבה מהלב (כי לא כתוב "ואהבת *את* רעך כמוך") אלא שאנחנו צריכים רק לנקוט בהתנהגות חיובית כלפי הזולת. אהבה כלפי האחר במעשים, אבל לא ברגשות.
מאז אני לא מפסיקה לקבל תגובות על כך שזו פרשנות קטנה, מצומצמת ומינימלית מדיי. רבים מכם שלחו לי ציטוט מפורסם מספר התניא, ספר יסוד בחסידות, שקורא לנו לא להתייאש ולא להתפשר – אפשר באמת לאהוב את האחר ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו. איך? השאלה היא אם אנחנו שמים את עצמנו במרכז (את התועלת, הכסף, האינטרס, הכבוד, הגוף) או את הנשמה שלנו במרכז (כי הנשמות כולן מחוברות, יש להן מקור אחד). הנה רק ציטוט קטן מהתניא:
"לכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה – אי אפשר להיות אהבה ואחווה ביניהם. כי יסוד ושורש התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף, מעלה מעלה".
כלומר, ככל שנשים יותר לב לנשמה – נרגיש שכולנו חלק מרקמה אנושית אחת. כמו שיד ימין לא מרביצה ליד שמאל, כי הן חלק אותה מהות כוללת. תודה לכל המתקנים שדורשים מעצמם, ומכולנו, רמה גבוהה יותר.
