התמונה הזו לא צולמה בגן סאקר בחול המועד פסח אלא במדשאת בית הלבן, במהלך החתימה על הסכמי שלום היסטוריים: רבים מהיהודים שהשתתפו בטקס, ישראלים ואמריקאים, עצרו ועמדו יחד להתפלל תפילת מנחה. גם כשההיסטוריה נכתבת, הדופק היהודי מחייב. זה הזכיר לי את הסיפור על יעקב אבינו, שברגע היסטורי אחר פגש סוף סוף את בנו יוסף אחרי כל השנים האלה – אבל נעמד לומר "שמע ישראל" בזמן, ורק אז חיבק את בנו.
נדמה לי שהתמונה הזו מספרת עוד משהו: דווקא מתוך ביטחון בזהותם – הם הצליחו להגיע להישג שכזה, להסכמי שלום עם בחריין ועם איחוד האמירויות. כשאנחנו יודעים מי אנחנו ומכבדים את עצמנו – העולם מכיר בכך ומכבד אותנו. כך קובע גם הפסוק שצוטט אתמול בטקס: "ה' עוז לעמו ייתן – ה' יברך את עמו בשלום". מתוך העוז, הביטחון בזהות, העוצמה – מגיעים לשלום.
ההישג אתמול הוא סיום מטורף לשנה מטורפת. אם לפני שנה היו אומרים לנו שהכול ייסגר ויתבטל, שמילים כמו פרויקטור וקורונה וזום יכבשו את חיינו, שנגיף מסין ישתק את העולם – לא היינו מאמינים. אם היו אומרים לנו ששתי מדינות ערביות מובילות יעקפו את הסוגייה הפלסטינית ויחתמו לאור יום ובגאווה הסכמים עם ישראל, וגם ישירו התקווה – לא היינו מאמינים.
מתברר שהעולם יכול להשתנות ברגע, לטובה או לרעה, וכך גם אנחנו. תראו באיזו קלות התחלנו לחבוש מסכה או לתכנן חופשה בדובאי. נקווה שתשפ"א תביא איתה כמה שיותר הפתעות, חיוביות בלבד. הרי זה מה שהם ביקשו שם, בסוף תפילת המנחה על מדשאת הבית הלבן:
"שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כׇּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹוקינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם. וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כׇּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכׇל עֵת וּבְכׇל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם".
