אברהם יושב בפתח האוהל שלו, מדבר עם אלוקים בכבודו ובעצמו, ואז קולט שלושה אנשים שמתקרבים. מה הוא עושה? עוזב באמצע את השיחה עם בורא עולם – עבור הכנסת האורחים. הוא עזב חוויה אישית ורוחנית של נבואה כדי לעזור לאחרים.
ההחלטה שלו נכתבת בתורה לנצח. אברהם מלמד אותנו כאן לדורות את סדרי העדיפויות, ומוריש לנו תכונה של היחלצות למען מי שצריך. משפט מפורסם קובע: "הגשמיות של האחר – היא הרוחניות שלך". כלומר, לדאוג לצרכים הפיזיים של הזולת זו חלק מהמשימה הרוחנית שלנו. רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, ניסח זאת כך:
"במה שנוגע לעצמו, יש לאדם לבכר את הנשמה על הגוף. ואילו במה שנוגע לזולת – אין לוותר על הגוף, באשר צרכי הגוף של חברו הם ענייני הנשמה של עצמו".
ויש כאן עוד נקודה: איך אברהם מקבל את אורחיו?
"וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי... וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם... וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ...". תקראו רגע את כל המילים האלה. לא קשה לזהות את המוטיב של הריצה והמהירות. אברהם עושה למען האחר, ומתאמץ גם לעשות זאת בזריזות. לא סתם כדי לצאת ידי חובה, אלא בשמחה ובמרץ.
