1.
תזכרו את הרגע הזה! אל תתרגלו. שכל אחד מאיתנו יזכור איפה הוא היה כששמע את הבשורות האלה. כי אלה היו רגעים של שמחה עמוקה, של בהירות אמיתית. ההתרגשות המשותפת, הגאווה וההודיה, הצער על הלוחם שנפל, התפילה שכולם-כולם יחזרו כך הביתה... קוראים לזה עם ישראל.
שבת בצהריים, מלון במרכז בירושלים, ופתאום מגיעה הידיעה. ברוך השם, ארבעה חטופים חולצו מעזה במבצע נועז, בריאים ושלמים. חדר אוכל שלם מתחיל לקפוץ, לרקוד ולשיר. סטודנטים של ארגון "נפש יהודי" שעשו שבת בירושלים, יחד עם מפונים מהצפון שנמצאים שם כבר חודשים ופתאום יש להם זיק של תקווה בעיניים, וכל מיני אורחים מכל רחבי הארץ והעולם. אנשים לכאורה לא קשורים אבל בעצם מאוד קשורים, מנסים לבטא את הרגשות: "עם ישראל חי", "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", "סימן טוב ומזל טוב", "כל העולם כולו"...
עכשיו כשנפרדנו, במוצאי שבת, אמרתי לסטודנטים: "תנצרו טוב-טוב את הרגעים הצלולים האלה. אל תשכחו מה הרגשנו פה ביחד. זה האני האמיתי שלנו".
שנזכה לעוד הרבה רגעים של שמחה אמיתית וגדולה. שבוע טוב.
2.
אז מהי הברכה "מתיר אסורים", שכולם מצטטים כעת?
זו ברכה שאומרים בכל בוקר. היא חלק מברכות השחר, רצף הברכות היפות שאומרים כשקמים מהשינה. מאסר הוא שלילת חירות, הוא מצב שבו לא חיים את החיים במלואם, כפי שהיינו רוצים. ארבעה אחים יקרים שלנו שוחררו מעזה במבצע נועז, ואינם אסירים יותר.
אבל למה לברך "מתיר אסורים" בכל בוקר? כי בכל יום אנחנו קמים מהשינה שבה היינו כביכול "אסורים", ישנים ופאסיביים, ואנחנו מקבלים מחדש את היכולת לזוז, להתחיל מחדש, לעשות דברים בעולם.
בכל בוקר אנחנו מבקשים לשחרר את כל מה שאוזק אותנו, שמסבך אותנו, להתיר את כל הפלונטרים, לצאת לחירות. אדם יכול לחיות בשבי תודעתי, ולהיות כבול – גם בבית שלו. ועם שלם, לצערנו, יכול להיות שבוי בקונספציה.
אז כשהברכה הזו מצוטטת שוב ושוב, נזכור: יש 120 אנשים יקרים שעדיין אסורים בעזה, ואנחנו רוצים שייצאו, בריאים ושלמים.
ונזכור גם: יש סביבנו חולים ש"אסורים" במחלקות, יש פצועים, אנשים שמצפים לפרי בטן, לפרנסה, למציאת החצי השני שלהם בעולם הזה. יש אנשים שהנפש שלהם אסורה, שמלאים בתסכול ובחרדה, שחווים כל מיני אתגרים – הברכה הזו מזכירה לנו בכל בוקר שכולנו קצת אסירים, ושאנחנו רוצים לצאת לחופשי מכל מה שכולא אותנו, בשמחה ובמהרה.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אֲסוּרִים.
3.
ניסיון לעשות סדר בכל המחשבות והרגשות:
1. יוסי ג'אן ז"ל, אביו של החטוף אלמוג ג׳אן, נפטר כמה שעות לפני שבאו להודיע לו על החזרה של בנו מהשבי. זה בלתי נתפס. כמה חשוב שאנחנו נשים לב ונחזק את כל מי שמסביב. וכמה צריך לזכור שלפעמים הגאולה ממש מחכה לנו מעבר לדלת. עוד רגע. לא לאבד תקווה.
2. תזכורת חשובה: מה שהרגשתם ברגע הראשון ששמעתם את הבשורה - זו האמת הצלולה. כל עם ישראל הרגיש שהלב שלו פועם ביחד. זה העיקר, לפני כל הפרשנויות והוויכוחים. שלא נחלל את זה בפוליטיקה קטנה, בקטטות של רשתות חברתיות.
3. פקד ארנון זמורה הי"ד. תודה. ועימו - תודה לעוד כל כך הרבה גיבורים אלמוניים מאחורי הקלעים שלעולם לא נדע עליהם. תודה להם ולבני משפחותיהם, בחזית ובעורף.
4. אחרי כל השבחים לכל המעורבים במבצע, מגיע כל הכבוד גם לחטופים עצמם. אתם מדהימים. לשמור ככה על עצמכם, לשרוד, להתגבר, לא להתייאש, לחזור עם כזה חיוך.
5. כשכיביתי את הסלולרי לפני שבת הידיעה האחרונה הייתה שהאו"ם הכניס את ישראל ל"רשימה השחורה". הידיעה הראשונה במוצאי שבת הייתה עוד תזכורת כמה ישראל מוארת.
6. נועה ארגמני היא סמל. נועה בת ליאורה. התמונות שלה נחטפת פורסמו בכל העולם, נחרטו בזיכרון. לראות את הפנים שלה אז והיום – עוזר לנו לדמיין הלאה, עוד פריצות דרך שיגיעו. אנחנו בדור שבו חשוב להמחיש ולראות בעיניים. אז הנה. לפני ואחרי. זה אפשרי.
7. השבוע שעבר היה אחד השבועות הקשים מאז שמחת תורה. הצפון הבוער, וגם החטופים שמתו בשבי. וממש באותו זמן תוכנן המבצע הזה, ולא ידענו. דברים כל הזמן קורים, נרקמים בסתר. גם עכשיו.
8. רבי נחמן מברסלב אומר: תמיד להודות, תמיד לבקש עוד. אז מודים, ומבקשים עוד הרבה בשורות טובות.
