ישראל חותמת היום על הסכמי שלום היסטוריים עם איחוד האמירויות ועם בחריין, ובמקביל נכנסת לסגר בגלל נתוני התחלואה המביכים בקורונה. איך אפשר להסביר הצלחות כאלה וכישלונות כאלה? האם אפשר לחוש במקביל תחושת רוממות ותחושת אכזבה?
חז"ל כותבים עלינו כך: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים".
האופי שלנו תזזיתי, מתעתע, קופצני, ואנחנו נוטים לקיצוניות לשני הצדדים. לפעמים טובים ונדיבים ואופטימיים ומלאי סולידריות, ולפעמים אגואיסטיים וקטנוניים ומרירים ולא משתפי פעולה.
בראש השנה נהוג לומר "שנהיה לראש ולא לזנב". אנחנו יודעים להיות ראש, ויודעים להיות זנב, ונעים בתמידיות בין שני המצבים האלה. ישראל הרי כבשה את המקומות הראשונים בעולם באי-הדבקה, ואז את המקומות הראשונים בהדבקה.
מדברים הרבה על ישראל הראשונה וישראל השנייה, על מחנה הביביסטים והאנטי ביביסטים. נדמה לי שהקורונה חילקה אותנו אחרת לגמרי: הישראלי היפה והישראלי המכוער. שניהם קיימים במדינה שלנו, ושניהם אפילו קיימים בתוך כל אחד מאיתנו, נאבקים. ערב ראש השנה, ערב סגר דרמטי, זה הזמן להכריע לאיזה מחנה אנחנו מצטרפים. האם אנחנו חלק מהבעיה או חלק מהפתרון. זוהי שעת סכנה. יהי רצון שהישראלי היפה ינצח.