מזל טוב, בנר ראשון של חנוכה התבשרנו שגם מרוקו תכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בעודנו מציינים ליד החנוכייה את הניצחון העתיק שלנו על הרדיפות, הגזירות וההשפלות – מדינה מוסלמית נוספת הצטרפה לרשימה המתארכת של מדינות שרוצות לעשות איתנו שלום. כרבע מיליון יהודים עלו ממרוקו לאורך השנים, ולרבים מהם הבשורה הזו הייתה מרגשת במיוחד.
הילדים שלנו גדלים לתוך מזרח תיכון עם מפה חדשה: יותר ויותר מדינות, מהמפרץ ועד המגרב, מכירות בישראל וגם מעריכות את ישראל. אפשר לצחוק על הנהירה הישראלית לדובאי, אבל ההתלהבות ההדדית, השמחה ההדדית, מזכירות לנו דבר חשוב:
מלחמות חנוכה אינן האידיאל שלנו. האידיאל הוא לא להיות מבודדים ולא להילחם, אלא להביא ברכה לעולם כולו, וגם לקבל וללמוד מאחרים. פרשת השבוע מציגה מודל כזה: יוסף מגיע למצרים והופך לבכיר בממשל. הוא לא שוכח מי הוא, ומתוך הביטחון שלו בערכיו הוא מציל את האזור כולו מרעב, וגורם גם לאחרים להעריך את אמונתו.
לא סתם קוראים להסכמים האלה, כן ירבו, "הסכמי אברהם". זו בדיוק ההבטחה שאברהם קיבל בזמנו, כשיצא למסע שלו במרחבים העצומים של האזור הזה: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
חנוכה שמח, שבת שלום.
