יש שבועות שבהם זה מצליח לנו. כבר ביום חמישי בערב יש מפה חגיגית על שולחן השבת בסלון, וגם הצלחות ערוכות, עם סכו"ם, מפיות וכוסות. מדהים איך זה משנה את כל האנרגיה בבית. הכל כאילו מוכן ומחכה לשבת המלכה. נדמה לי שאפילו הילדים רבים פחות...
ויש שבועות שבהם זה לא ממש מצליח. ביום שישי הסלון עוד מלא בילקוטים, ניירות וחפצים שצריכים לחזור למקומם בכל רחבי הבית. עורכים שולחן ברגע האחרון. גם כאן, התפאורה משפיעה מאוד על האווירה.
השבוע פגשתי את אפרת אסקל, והיא סיפרה לי על מיזם לזכר גיסתה היקרה, אורית טיברגר, שנפטרה לאחרונה. "שולחן השבת של אורית". אורית נהגה להתכונן לשבת בהתרגשות כל השבוע, ושולחן השבת שלה היה מוכן כבר ביום חמישי בבוקר.
משפחות שהצטרפו לרעיון סיפרו על עבודת צוות משפחתית וכייפית כבר ביום חמישי, על נשים שמדליקות את נרות השבת בתחושה הרבה יותר שמחה ורגועה, והייתה אישה שאפילו דיווחה על שנ"צ, שנת צהריים קצרה, שהיא הספיקה ביום שישי, למרות שהשבת נכנסת מוקדם בתקופה הזו.
אבל העניין הוא לא רק "לסיים את ההכנות", אלא להסתכל עליהן אחרת. שמעתי על עולה ותיקה מאתיופיה שסיפרה שאצלם נהגו לרחוץ בנהר ולהיטהר לפני שבת. אבל הם לא עשו זאת בתום ההכנות לשבת, אלא דווקא לפניהן. כלומר, הם ראו את ההכנות כחלק מן השבת. גם להכנות צריך לבוא נקיים וטהורים. זו גישה שלא רואה במשימות האלה טרחה או עונש, אלא הכנה שגם בה כבר מאיר האור של שבת.
אתם מוזמנים לנסות ולחשוב: איך אפשר להתכונן לשבת מוקדם יותר?
יום חמישי היום, אבל נאמר כבר עכשיו: שבת שלום.
