רק מצליח לברך

בפרשת השבוע, פרשת "בלק", מופיעה התפילה ככוח רוחני שגם אויביו של עם ישראל מאמינים בו. המלך בלק מבקש מהנביא בלעם לקלל את ישראל. הוא מבין שהמלחמה פה אינה רק פיזית אלא גם רוחנית. בלעם לא מצליח לקלל אלא רק לברך. הפסוקים שהוא אומר הם פסוקים שרבים ציטטו השבוע, נוכח האירועים השוטפים. בתחילת הנבואה אומר בלעם: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה". בבית העלמין במודיעין אמר לי נער צעיר שאנחנו לא מתנהגים כמו ארי, אלא כמו חנונים. המינון של כל השירים והתפילות נראה לו מוגזם. עם כל הכבוד, הוא מצפה גם למעשים. "רוצחים שלושה ילדים ואנחנו שרים? אומרים פה כל הזמן אהבה ותקווה. זו לא בושה לומר מילים כמו נקמה". נזכרתי בו למחרת, כשהחלה חקירת רצח הנער הערבי בירושלים, וכשמשפחת פרנקל פרסמה מיד גינוי חריף. פסוק נוסף של בלעם בפרשה מתייחס למשפחתיות הישראלית. הוא מסתכל על האוהלים של עם ישראל, ועל המשפחות שחיות בתוכם, ואומר: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". כמה מתאים הפסוק הזה לשלושה אוהלים פרטיים וטובים שהפכו פתאום לציבוריים