מיכל שניאור מהיישוב שומריה כותבת:
"שוב סגר, שוב בלגן, שוב להאכיל, שוב להכיל, שוב לג'נגל ולהרגיש שאני לא מספיק איתם ולא מספיק בעבודה והכול בערך, ושוב מצלמות זום שבגללן אי אפשר אפילו לצעוק בבית.
רבי נחמן מברסלב מציע לנו כלי מדהים: "שֶׁלא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתה הַשָּׁעָה. כִּי כְּשֶׁרוֹצִים לִהיכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת השם, נִדְמֶה לְאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָּׂא כָּבֵד וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָשֵׂאת מַשָּׂא כָּבֵד כָּזה, אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשׂב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם – לא יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא כְּלָל".
רבי נחמן מלמד אותנו לעבוד בקטן. רק היום. שנים הייתי מחליטה בראש השנה החלטות לגבי השנה הקרובה, והן החזיקו מעמד בקושי עד סוכות. והנה, כבר שבועיים שאני מצליחה לכבות את הנייד בשעות שבהן אני עם הילדים בבית. איך? כי לא התחלתי בהצהרות והבטחות. בכל יום אמרתי: רק היום אני מכבה את הנייד אחר הצהריים, רק היום.
אז עכשיו סגר, ורק המחשבה על שבועות ארוכים בבית מרוקנת אותנו מכוחות. אבל אפשר לקום כל בוקר ולשנן: רק היום יש סגר, רק היום הם בבית, רק היום ננסה להצליח. כמו שרבי נחמן מסביר: "אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתה הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי". אחרי שנה כזאת מטורללת, באמת אין לנו מושג מה יהיה מחר. בואו ננסה להצליח היום. יום טוב".