סיקרתי הרבה טקסים ואזכרות, אבל זה אחד הטקסטים החזקים שנתקלתי בהם. רותי פוגל ובעלה אהוד נרצחו בפיגוע עם שלושה מילדיהם. טלי בן ישי, אמא של רותי, מגדלת עם בעלה הרב יהודה את שלושת הילדים שניצלו. הנה קטע מדבריה:
"מהר מאד הבנתי שהחסר הוא ענק, אבל אסור לי שלא לראות את ה'יש' הענק עוד יותר. להרשות לעצמי לבכות מגעגועים מטורפים, ורגע לאחר מכן להודות ועוד פעם להודות על הילדים המקסימים של אודי ורותי שחיים איתנו, ויגדלו ויתבגרו עם כוחות מיוחדים בעזרת השם. הבנתי שעליי לחיות את כל העולמות, לחיות את העולם הזה עם כל העוצמה – לבשל, לסדר, לקנות, לשתול פרחים. אבל גם לחיות את העולם הבא. איך? לדעת שיש קשיים וצריך להתמודד, לדעת לא לוותר על ערכים גדולים כמו טוב, יושר, כמו משמעות גדולה. לדעת שאני כאן בעולם הזה ולנצל כל דקה, ולדעת שיש תחיית המתים, והיא לא שם רחוק, איזה חזון שלא יודעים בכלל מתי הוא יקרה. תחיית המתים היא לא לאפשר למתים להיות מתים. אנחנו כאן בעולם הזה מחיים אותם מכל רגע. עצם נוכחותנו, עצם הופעתנו זה להחיות אותם.
קורבנות – כך לרוב נקראים כל אלו שנהרגו על קידוש השם. הם נהרגו לא בגלל שרצו לפגוע באודי ורותי, אלא בגלל שרצו לפגוע בעם ישראל. כן, הם קורבנות, אבל מלשון קירבה וקירוב. לא רק הם קורבנות, גם אנחנו שנשארנו כאן, שסוחבים משא כבד כל הזמן, שמרגישים שונים, שכבר לא כל כך מתעסקים בדברים פעוטים – אנחנו גם קורבנות. אבל לא קורבן שמביא למסכנות, לוויתור על החיים, אלא קורבן שמרגיש קרוב, קרוב לאהובים שלנו שעברו לעולם שכולו טוב. קרוב למי שקשה לו, קרוב לחיים אמיתיים".
(בתמונה: הרב אהוד, רותי, יואב, אלעד והדס ז"ל)
