קנאות 2.0

ביום חמישי בלילה ישבתי באולפן חדשות ערוץ 2 בעת הפיגוע בניס. מחבל של דאע"ש הרג אזרחים תמימים. ברטוריקה שלנו, מדובר בקנאי. גם אני אמרתי זאת בשידור. "קנאי איסלאמי". ומה התגובה? סובלנות, או שמא קנאות, אבל מסוג אחר? זו בדיוק השאלה שדורות של פרשנים שואלים סביב פרשת השבוע החדשה, פרשת "פנחס". מעשה הקנאות של פנחס, שדוקר אדם אחר שחוטא, אינו הדרך לרבים. הנה שני פרשנים נפלאים שמסבירים מהי הקנאות הדרושה בדורנו. הם מזהירים מפני סובלנות יתר (שהיא בעצם אדישות יתר), ובהחלט קוראים לנו לפעול בהתלהבות ובמרץ ובמסירות, אבל תראו באיזו דרך: כך כותב חנן פורת על הפרשה:

"קנאות משמעותה תשומת לב תמידית, כאב, אכפתיות. עלינו להתאזר בגבורת האיפוק. הקנאה לעלבונה של תורה לא מביאה אותי חלילה למסקנה שעליי לכפות את דעתי על הזולת. איני רוצה בכפייה מעבר לחקיקה פרלמנטרית מינימלית, שנדרשת לקיום לאומי בצוותא. אבל הכאב והאכפתיות מחלחלים בי, ואינם נותנים לי מנוח. הם מחייבים אותי לפעול, לשכנע, לחנך".

והרב אלימלך בר שאול, רבה של רחובות, מתנסח באופן חריף עוד יותר:

"קנאות כשיטה קבועה? קנאות כזאת לא מצאנו בתורה. מי שתולה את עצמו בפנחס והופך עצמו להיות בבחינת קנאותו-אומנותו הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. כשיטה – אין הקנאות מקובלת לפני הקב"ה. הטפה ל'קנאות' ברבים תצית אש שנאה אשר בסופה תשרוף גם את מציתיה. כי השיטה צריכה להיות: לראות ולרצות בטובתן של ישראל, ואשרי מי שיודע ויכול ורוצה למצוא צד זכות בישראל, ולחזקו ולעודדו עד כדי הפיכתו לאור של תשובה גדולה לאביהם שבשמיים. אנחנו כולנו קרואים להיות מבשרי הבשורה, להכשיר הלבבות".

(בתמונה: ספרו של הרב בר-שאול על פרשות השבוע והחגים, בהוצאה חדשה ומומלצת)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

מתחילים מייד אחרי החגים!

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.