זהו. ספר "ויקרא" מסתיים בשבת, עם פרשת "בחוקותיי". את חלק מהקטעים בפרשה ממש לא רציתי לצטט כאן. יש בה קללות איומות, הבטחות על מלחמות, השמדה, רעב ומחלות, ותיאורים קשים מאוד על הגורל שצפוי לנו. פרשנים רבים ניסו לאורך הדורות להמתיק את הקללות ולנסות למצוא בתוכן ברכות. זו דרך ראייה שהם מנסים להנחיל לנו גם ביחס לדברים לא-טובים בחיינו הפרטיים: לנסות למצוא אור בתוך החושך.
הנה כמה דוגמאות לדרך המחשבה הזו: למשל, הפרשה מבטיחה שארץ ישראל תהיה שוממה וחרבה. איך אפשר לפרש זאת באופן חיובי? ובכן, הארץ תשמור אמונים לבניה, ולא תפרח תחת שום עם כובש אחר. נכון, היא תיראה מוזנחת ועזובה במשך אלפיים שנה, אבל היא בעצם תמתין לזמן הנכון ולעם הנכון כדי להתחדש. קללה נוספת היא האנטישמיות, השנאה והאכזריות שהעמים הזרים יפגינו כלפינו. איך אפשר לראות זאת כמשהו טוב? ובכן, זו תהיה חומה קבועה נגד התבוללות. במשך אלפיים שנים נשמור כך על זהותנו. והנה עוד קללה שמתוארת בפרשה – העם יפוזר לכל עבר ולא יהיה מאוחד. אבל בעצם, הפיזור בין כל הגלויות והמדינות והנקודות הרחוקות על גבי העולם, גם הבטיח את השרידות שלנו. אם קרה אסון באזור מסוים, מרעידת אדמה ועד פוגרום, היו עוד נקודות רבות אחרות של חיים שהמשיכו, והיה גם לאן להימלט.
ואחרי ההסתכלות הזו על העבר – פרשני הפרשה כמובן מזכירים שבעתיד אנחנו רוצים ומתפללים לחיות במציאות של ברכות גלויות ומפורשות. שבת שלום!
