שמתי לב שפעמים רבות אני נחמדה ומנומסת בפגישה חשובה מחוץ לבית, והרבה פחות נחמדה ומנומסת לילדים כשדלת הבית נסגרה מאחורי. כולנו מכירים את התסכול הזה, שיוצר גם רגשות אשם. יש פער בין תחומי החיים השונים, בין ההתנהגויות השונות, בין רמת הסבלנות הרבה שלנו לזרים ולאנשים רחוקים, אל מול היחס לעתים לקרובים אלינו.
אולי לכן קוראים לפרשת השבוע "קדושים". היא מתחילה בציווי "קדושים תהיו", שנשמע רוחני מאוד, אבל אז מתחילה לפרט עשרות מצוות והוראות מעשיות, מכל תחומי החיים. התורה מתארת איך יש להתנהג בענייני המסחר והבית, הקהילה והמשפט, הדיבור, המזון, הלבוש ועוד. הציווי "קדושים תהיו" בא לידי ביטוי בפרשה ביחס שלנו כלפי ההורים, בהתנהגות ביום חול ובשבת, ביחס לעני ולעובד השכיר, למשפחה, לעיוור, לבן הזוג, לזקן, לגר ועוד ועוד. לאורך עשרות פסוקים מפורטים מתברר שהקדושה אינה משהו מנותק, חיצוני, שנוהג אך רק בבית הכנסת, או רק במקומות בהם אנחנו רשמיים וייצוגיים. היא נמצאת גם ואולי בעיקר בפרטים וברגעים הכי קטנים, בתור במכולת, בפקק או בהכנת סנדביצ'ים לילדים בבוקר.
