המשך הצוואה של יעקב:
במעמד המיוחד שפרשת השבוע מתארת, יעקב לא רק מברך את הנכדים שלו, אפרים ומנשה. הוא מבקש בקשה חד משמעית מבנו, יוסף: "אל נא תקברני במצרים!".
שבע עשרה שנים חי יעקב במצרים, ואפשר לנחש שהיה שם די נוח. אחרי הרעב בארץ ישראל, משפחת יעקב זכתה למעמד חברתי גבוה ולתנאי מגורים ומזון משובחים.
ובכל זאת, הצוואה של יעקב ברורה: לא להניח לחלום של אביו יצחק ושל סבו אברהם – להיעלם מן העולם. לא לשקוע בחיי רווחה במצרים, ואפילו לא למות שם.
הפרשנים מספרים שיעקב פחד שהמצרים יעשו לו טקס הלוויה מלכותי, ויקברו אותו בקברים המפוארים שלהם, וחשש גם שהקבר שלו יהפוך למקדש.
הוא מעדיף את מערת המכפלה הקטנה והצפופה בחברון, על פני פירמידות מפוארת על גדות הנילוס. "אל נא תקברני במצרים", הוא אומר, כדי שמהשפחה כולה לא תשכח, לא את עברה ולא את עתידה.
יוסף בנו עונה לו כך: "ויאמר, אנוכי אעשה כדברך". יש פרשנים שאומרים שיוסף לא רק מציית לבקשת האב, אלא גם מבטיח: גם אני, כשיגיע יומי לעזוב את העולם הזה, אבקש שלא להיקבר כאן – אלא בארץ ישראל.
