לפני כחודש הוכנסתי לקבוצת הווטסאפ של האחיות גרינברג, כדי לעבוד איתן על כתבה. זו קבוצה של שבע אחיות, שליחות חב"ד, שחיות בחמש מדינות שונות: ישראל, ארה"ב, צרפת, גרמניה ואוקראינה. הכתבה שודרה אתמול, אבל קצת קשה לי להתנתק מקבוצת הווטסאפ הזו עכשיו.
במקביל לבחירות, קיבלתי שם עדכונים שוטפים על אירועים אחרים לגמרי: הסופה שמשתוללת בטקסס ומאלצת את שליחת חב"ד שם להכין אוכל לרעבים ולחלץ לכודים. מצב הקורונה החמור בצרפת שבגללו צריך לערוך קריאת מגילת אסתר בבתים, בקבוצות קטנות. האנטישמיות באוקראינה והניסיון לעזור שם לניצולי שואה עריריים. וגם ההתמודדות של השליחה בגרמניה שהתאלמנה השנה וממשיכה להפעיל לבד בית חב"ד ולנהל קהילה שלמה. ביקשתי מהן לצלם ולתעד תוך כדי פעילות, אבל לא תמיד הן הספיקו. הן עסוקות בעשייה.
במפגש זום של כולן, שאלתי אותן מה העצה שלהן לנשים רגילות שעייפות בתום שנת הקורונה. "שייצאו לשליחות, ולא יהיו עייפות", ענתה סטרני מגרמניה בחיוך, אבל נדמה לי שהיא אמרה זאת ברצינות: כשעושים למען האחר, כשחיים בתודעה של שליחות – זה נותן כוח להתמודד עם הקשיים. זה מה שגיליתי בכל פעם שקבוצת הווטסאפ הזו טרטרה, בין שאר הקבוצות, אבל לא על סקרי מנדטים ועל מי לא יקים ממשלה עם מי, אלא בעדכוני חסד ויהדות: בשביל לחיות בתודעת שליחות לא צריך להקים בית חב"ד באלסקה. אפשר לחיות בתודעת שליחות בביתנו, בין המטבח לסלון, ביחס לשכן או לילדים שלנו.
