רגע, האם פרשת השבוע שולחת את כולנו להצטרף ל"מנזר השתקנים"?
האם העיסוק האינטנסיבי ב"הלכות לשון הרע" לא משדר לנו שעדיף בעצם לשתוק, ולא להגיד כלום? הרי אם כל כך קל לקלקל באמצעות הדיבור, למה בכלל לפתוח את הפה?
בדיוק בגלל השאלות האלה, הרב קוק היה מספר את הסיפור הבא:
ה"חפץ החיים" (הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, שמזוהה יותר מכל עם העיסוק בנושא "לשון הרע") הגיע פעם לישיבת וולוז'ין שבה למד הרב. הוא לקח את הרב קוק אל עגלתו, לאחד ממסעותיו. זה לא המקום להרחיב על הקשר הנפלא בין שתי הדמויות האלה, אבל בדרך, שכנע החפץ חיים לקבל על עצמו את עול הרבנות והנהגת הציבור. הרב קוק היה מספר בהתפעלות עצומה כיצד בכל אותם ימים החפץ החיים לא הפסיק לדבר. האיש שהנחיל לעם ישראל את הזהירות בדיבור – לא רצה להנחיל לנו שתיקה. הוא דיבר רבות על התורה, וגם על צורכי ציבור וגם מה שנקרא "שיחת חולין". בכל דבריו הרבים לא היה שמץ של לשון הרע, היה אומר הרב קוק, ומספר את הסיפור הזה במטרה להסביר שהפרשה לא קוראת לנו להתנזר מדיבור, אלא לדבר נכון.
(ובכל פעם שאני נזכרת בסיפור הזה אני חושבת: בימינו היינו מקבלים חמישה סרטוני ווטסאפ, מכל זווית, עם הכותרות "צפו: שני גדולי הדור!". כמה היינו משלמים היום על תמונה אחת כזאת, של הרב קוק והחפץ חיים נוסעים בעגלה, ומדברים יחדיו?).
בתמונה: החפץ חיים.
