צמיחה מההרס

למה להרוס משהו שמישהו אחר בנה?
הנה פסוק מפורסם בפרשה החדשה שמתחילים לקרוא היום, פרשת תולדות. הוא מזכיר מאוד, לצערנו, את החדשות של הימים האלה. וכך מספרת הפרשה על הבארות של ארץ ישראל, ועל יצחק אבינו, שממשיך בפרשה את דרכו של אברהם אבינו: "וְכָל הַבְּאֵרֹות אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו – סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". כלומר, מישהו כבר טרח וחפר בארות, והרי בארות מים חיים מביאות ברכה לאזור כולו. למה לסתום אותן ולמלא אותן עפר? הרי מי שמשחית באר, יער, בית או כביש – פוגע גם בעצמו ובארצו.
מסביר רבי דוד קימחי, המכונה הרד"ק: "כי אמרו: גם לו גם לנו לא יהיה".
וכותב הרב שמשון רפאל הירש: "סתמו את הבארות מתוך שמחה לאיד גרידא".
והפרשן רבי עובדיה ספורנו מנמק: "סתמו הבארות בשנאת קנאתם".
שנאה, קנאה, שמחה לאיד. חוסר רצון להתחלק במרחב. ראייה צרה שמחריבה את מה שמישהו אחר עמל עליו. יש עדיין אנשים כאלה, לצערנו,
אבל יש גם תשובה, שמופיעה כעבור כמה פסוקים: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹות אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו".
זוהי תשובה של מסירות, פיתוח, בנייה וצמיחה מחדש מתוך ההרס.
שבוע טוב, בשורות טובות.