אחד הנושאים המרכזיים בפרשה הוא הצחוק. אנשים צוחקים שוב ושוב לאורך פרשת "וירא", אבל אלה שני סוגים שונים לגמרי של צחוק. ישמעאל "מצחק", וגם לוט "מצחק". זהו צחוק ציני, ארסי, מרושע, שמוביל למעשים לא מוסריים, להקטנת האחר.
אבל פרשנים רבים כותבים על כך שאברהם ושרה מתקנים את הצחוק המזויף הזה בצחוק כשר ובריא. הם מוכיחים שלא רק הרשעים צוחקים, אלא גם המאמינים: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק... וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹקים, כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי." חז"ל מוסיפים שביום שבו נולד יצחק – "רוב צחוק היה בעולם". כלומר, זו הייתה מהפכה עולמית של אופטימיות ושל שמחה.
הרב חגי לונדין מסביר בהקשר הזה, שגם היום אפשר לצחוק בשתי דרכים: הראשונה היא הסחת דעת, זלזול במציאות הקיימת, לא כדי לבנות אלא כדי להרוס, לרדד את הכול ובעצם, לצחוק על הכול, כולל מה שחשוב. ליצנים כאלה מתייחסים לכל דבר באופן ציני ובעצם, מפספסים את מה שקדוש ובעל ערך, כי הכול בחיים זה דאחקות וקאלטים. הדרך השנייה – והיהודים משתמשים בה כבר אלפי שנים – היא צחוק ששובר את המציאות הקשה מתוך מבט לעתיד. לצחוק כדי לתת פרופורציה, כדי להקל, כדי לפוצץ בועות של חשיבות עצמית יתרה, כדי להתמודד עם אתגרי החיים בשמחה.
