בימים של פרידה מאנשי חינוך בסוף שנת הלימודים, מספרת הפרשה על המחנכת הדגולה, "הגננת הלאומית", מרים הנביאה. מה אפשר ללמוד ממסלול חייה?
• מרים הסתכנה כדי ליילד את התינוקות העבריים במצרים. התורה מספרת שהייתה לה "יראת אלוקים": למרות ההוראה של פרעה להרוג תינוקות שנולדו, היא גילתה נאמנות לערכים שלה מול שלטון מאיים, ולא עשתה זאת.
• אבל לצד הנחישות, היא הייתה רכה ונעימה: רש"י מתאר איך היא הייתה מפייסת ומרגיעה את התינוקות, ומנעימה להם את שנות הילדות במצרים, מתוך דאגה מיוחדת לחינוך בגיל הרך.
• אחר כך מרים היתה גם זו שעמדה על שפת היאור ושמרה על משה רבנו הקטן כשהיה בתיבה. באותם רגעים היסטוריים היא לא הייתה רק בייביסיטר, היא דאגה שהספינה ששמה "עם ישראל" תשוט לכיוון הנכון.
• ביציאת מצרים, מרים מובילה את הנשים ב"שירת מרים", עם אותו תוף מרים שמככב עד היום בגני הילדים. פרשנינו מסבירים שזו הייתה הדרך החינוכית שלה לכל אורך שנותיה: להעביר מסרים דרך חוויה, שירה וריקודים. בסוף אלה הן החוויות החינוכיות שנצרבות בנפש, לשנים.
• מרים גם מלמדת אותנו שיעור על לשון הרע, כשהיא לוקה בצרעת אחרי שדיברה על משה רבנו.
• וכעת בפרשה, רגע אחרי שהיא נפטרת, התורה מתארת איך העם חש צמא פתאומי. זה צמא פיזי אבל גם צמא רוחני, צמא לנוכחות המרגיעה והמנחמת שלה.
לזכרה של מרים, בתפילה שנזכה רק לאנשי חינוך כאלה לעצמנו ולילדינו.
