"אני רוצה לכתוב לך על אשתי", כתב לי עמיחי מילר מגדרה. "בשבת הזו מסיימים לקרוא את ספר שמות, והעם מסיים לבנות את המשכן. כתבת לאחרונה הרבה על המשכן שלנו היום, על השבת. אבל אשתי היא אחות שמטפלת בחולים ומצילה חיים גם בשבת קודש, ולא מדברים מספיק על הציבור הזה, שכל כך ראוי להערכה. איך מצליחים לנהל בית כשאימא לא נמצאת בשולחן השבת? איך מסבירים לילדים שאימא יוצאת עם מדים ופלאפון באמצע השבת ועולה על הסעה? אני חושב שמילת המפתח כאן היא שליחות. אימא שלנו היא שליחה נאמנה שיוצאת לסייע לחולים, גם כשכולם ישנים או כשכולם סועדים יחדיו את סעודת השבת או החג. כולם – חוץ מאימא שבאותם רגעים לא מחללת שבת, אלא מקיימת מצווה. פיקוח נפש דוחה שבת. ברגע שמסבירים זאת לעצמנו, מצליחים להעביר את המסר לילדינו, וכך המציאות המורכבת הזאת מביאה עמה גם גאווה וסיפוק: למה אימא שלך לא הגיעה לגינה? כי היא עוזרת לחולים. אימא שלי לא בבית, היא בתפקיד. המועדון הזה כולל לא רק אחיות רחמניות, אלא גם חיילים ואנשי ביטחון, חירום והצלה. אגב, בהלכה נכתב שאם יש משימה כזו, דווקא האנשים הנכבדים שבקהל צריכים לצאת למלאכת הצלת החיים בשבת, כדי שכולם ייראו איך נכון לנהוג.
שנזכה כולנו לקדושת שבת אמיתית, ושנהיה כולנו שליחים נאמנים. שבת שלום".
