איזה פייק ניוז. באחד הקטעים העצובים בפרשת השבוע, בני ישראל מתחילים להתרפק על מצרים, ופשוט להתגעגע לשעבוד. שימו לב לטקסט הקשה שהם משמיעים באוזניו של משה רבנו: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".
התורה מתארת פה מנגנון פסיכולוגי עמוק ומסוכן, שגורם לנו לא להסתכל נכון על המציאות: הזיכרון שלנו מאוד סלקטיבי. אנחנו נוטים להסתכל אחורה בנוסטלגיה ולזכור רק איך "אח, פעם היה כאן טוב". אפילו את העבדות הקשה במצרים בני ישראל מדחיקים, רק כדי לדבר רק על השום והבצל והאבטיח, ורק כדי להתלונן על המצב הנוכחי.
הרב משה צבי נריה כותב שמי שקורא את הפרשה – חייב לבדוק אם הוא עצמו לא מתנהג כך, כלומר שוכח את הצרות של פעם, שחלפו, ומתמקד רק בצרות של עכשיו:
"אחרי יציאת מצרים, אחרי קריעת ים סוף, אחרי מלחמת עמלק, אחרי מתן תורה – יכולים לקום ולהתלונן: מי יאכילנו בשר? משמע שיש אפשרות כזאת בעולם, שיש כוחות עזים כאלה בפנימיות נפש האדם. לכן אל יחשוב האדם: אילו הייתי בדורות קדומים, אילו חייתי במחיצתו של פלוני – הייתי אדם גדול. התורה מלמדת שאפילו במחיצת משה רבנו – יכול האדם להישאר במדרגה נמוכה וקטנונית, אם הוא לא לוקח את עצמו בידיו ופותח את לבו ומתרומם".
זה די מבהיל לחשוב על זה: אנשים שחיו לצדו של משה רבנו וקיבלו את התורה בהר סיני, העזו לומר לו שהם בסך הכול רוצים איזה בצל מצרי.
שבת שלום!
