את מגילת אסתר בשנה שעברה שמעתי בוושינגטון, באירוע עם ג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ, בבית שגריר ישראל בארה"ב, רון דרמר.
את מגילת אסתר השנה שמעתי בקור, עם מעיל, מתחת לפנס רחוב ירושלמי.
איזו שנה. אני מכירה את הפנס הזה עוד מכל נדרי וערבית של יום כיפור. הרבה ממתפללי הרחוב בישראל מכירים אותו ואת שכמותו. עומדים מתחתיו כשמצד אחד שומרים על ריחוק חברתי, ומצד שני מנסים לתפוס קצת אור שיאיר את סידור התפילה.
והמילים שהאיר הלילה עמוד התאורה היו אקטואליות מאוד: על עם שיודע להתאחד מול צרה, על שמירה על זהות יהודית בתוך תרבות זרה, אבל מעל הכול – על הדרך שבה הצרה נעלמה. במגילת אסתר אין נס גלוי. יש רצף אירועים מוזרים וקשים, שקשה להסביר. גזירת ההשמדה מאיימת, ואז העם מתאחד ואסתר מצליחה, ברוך השם, לבטל את הגזירה. "ונהפוך הוא". זה לא קריעת ים סוף, זה נס שקורה פתאום בתוך הטבע היומיומי. הכול משתנה לטובה.
ראיינתי השבוע את ד"ר גדי סגל, מנהל מחלקת הקורונה בשיבא תל השומר. הוא סיפר בענווה עד כמה אנחנו לא באמת מבינים את הנגיף הזה, ולצד הקריאה להקפדה על כל ההנחיות, אמר: יש תסריט הגיוני מאוד לפיו הקורונה פשוט תיעלם, כי מגיפות יכולות פשוט להיעלם יום אחד, בלי הסבר.
זה לא מופרך להתפלל בפורים הזה ל"נהפוך הוא". זה אפשרי שהכול יתהפך לטובה, ושנזכה למילים המופיעות בסוף המגילה – "אורה ושמחה וששון ויקר". פורים שמח.
