וואו, איזו פרשה. ולא, הכוונה הפעם היא לא לפרשת השבוע. נראה שהמשטרה והפרקליטות בישראל חדרו, ללא סמכות וללא סיבה מוצדקת, לסלולרי של אינספור פוליטיקאים, ראשי ערים, עיתונאים ופעילים, וזה כנראה רק קצה הקרחון. אחרי הקריאות המוצדקות לחקירה, מה עוד אפשר ללמוד בינתיים מפרשת פגסוס?
1. כוח בלי גבולות הוא מסוכן. בסוף נוצרת תחושה של היבריס, שבה המטרה מקדשת את כל האמצעים. זה נכון בכל כך הרבה מקרים, לא רק אצל שוטרים ופרקליטים. כל אחד צריך להסתכל מסביב ולבדוק היכן יכולות להיווצר אימפריות כאלה, של כוח חסר מעצורים, ולייצר כמה שיותר מנגנוני פיקוח, שקיפות והרתעה, בכל תחומי חיינו.
2. הפרשה הזו היא תזכורת למציאות הדיגיטלית החדשה: הרי לא היינו מזדעזעים ככה אם היו חודרים אפילו לחשבון הבנק שלנו, או לתיק הרפואי. ביג דיל. הסלולרי הפך להיות הדבר הכי אינטימי שיש לנו. למרות שהוא מכשיר חיצוני, הוא בעצם איבר נוסף בגופנו. להיכנס אליו זה בעצם להיכנס לנו לראש, לתודעה, לנשמה.
3. מישהו חכם אמר לי אתמול שבשבוע שבו הפרת הפרטיות חוגגת, כדאי לחזור אל הבסיס ולנסות לשמור יותר על הפרטיות. להתחזק בנושא הזה. רבינו גרשום פרסם לפני כאלף שנים תקנות המכונות "חרם דרבנו גרשום", שקוראות לשמור על צנעת הפרט. במונחים של ימינו, הכוונה היא לא לפתוח מחברת או מסמך של אדם אחר, לא להסתכל במחשב של מישהו ללא אישור, לא לשרשר הודעות אישיות לצד שלישי, לא להקשיב לשיחה ללא ידיעת הצדדים ועוד. לחיות בחברה שבה הזכות לפרטיות עדיין מקודשת, למרות שחיללו אותה כאן בגדול.
* לקבלת התכנים של סיון רהב-מאיר באופן קבוע: https://lp.vp4.me/pif9
