מה עושים מול בשורות קשות, גם הבוקר? אולי המילים הבאות של דיצה אור, אמו של החטוף אבינתן אור, יכולות להועיל לנו. בריאיון לאתר "הידברות" סיפרה דיצה על הדרך המיוחדת שלה להתמודד עם הכאב והדאגה:
"בכל בוקר, עד לשעה 11:00, אני נותנת זמן לרגשות הקשים. בזמן הזה כל שרירי הנפש רפויים, כל מנגנוני ההגנה לא פועלים, ואני מרשה לכאב ולפחד לבעבע, לצוף. אני קוראת פרקי תהלים מסוימים ושולחת אותם לאבינתן שלי, השבוי. אבל אחרי 11:00 אני סוגרת את השער. אני שומרת על הנפש ולא נותנת ל'מחבלים' תודעתיים להיכנס.
השיטה הזו מבוססת על ספר התניא, ספר יסוד בתנועת החסידות, שקורא לאדם לתת מקום לכאב, אבל בזמנים קבועים מראש. לשלוט בו, במקום שהוא ישלוט בי.
חשוב לתת מקום לרגש הזה, אחרת זו הדחקה שתתפרץ חלילה בצורה הרסנית. אבל אסור להישאר כל הזמן בתחושה הזו. לכן צריך לתחם את הבכי והכאב. אני זו שמזמינה את החולשות וקובעת איפה ומתי להיפגש איתן - בבוקר ובבית שלי - אחרת הן יתקפו אותי באמצע היום. ואם זה בכל זאת בא פתאום ומתקיף - אני דוחה את הכאב, שומרת על גבולות הנפש והתודעה. יהיה לכך זמן מחר בבוקר, עד 11:00".
רבי שניאור זלמן מליאדי, מחבר ספר התניא, כתב את ספרו לפני למעלה מ-200 שנה. ועכשיו אימא בישראל, שהבן היקר שלה בעזה כבר 117 ימים, משתמשת בכלי הזה ונותנת אותו במתנה לכולנו, לזמנים קשים מכל סוג: לא להדחיק את הכאב, אבל גם לא לאפשר לו להשתלט על כל היום ועל כל התודעה. לתת לו מקום וזמן מוגדרים.
בשורות טובות.
