יובל אברמוביץ' הוא סופר ומרצה ושחקן, וכך הוא כותב:
"בסוכות ביקשתי מהבנות לקשט את הסוכה. הכנתי להן שלל ניירות צבעוניים, שדכן, נייר דבק, מספריים, והנחיות מלהיבות. כשחזרתי הביתה מצאתי רק שרשרת קטנה תלויה בלב הסוכה. 'לא היה לנו כוח', אמרו הילדות, שלרוב יש להן כוח להרבה דברים.
בערב סיפרה לי המתבגרת שמתארגנת בקרוב מסיבת האלווין אצל חברה, ואיזה מזל שהכריסמס נופל על סופשבוע השנה ואפשר לעשות עוד מסיבה. במקביל קיבלתי הודעה בקבוצת הוואטסאפ של השכונה להתכונן עם ממתקים לקראת ההאלווין המתקרב.
אני לא אוהב הגדרות, אבל לצורך העניין אני תל אביבי-חילוני-עורך קידוש-מאמין גדול במסורת ובערכי התנ״ך, ונצבט לי הלב בכל פעם שאני נתקל בקידוש חגי האחר. כן, כריסמס זה ממש חג מגניב ומואר, אבל חנוכה הוא חג מואר ומגניב לא פחות. וגם פורים. וגם פסח. וגם ט"ו בשבט.
כשהבנות שאלו אם נוכל לארח מסיבת האלווין בבית, השבתי שלא. זה לא חג שלנו, הסברתי, ואני לא רואה טעם לחגוג אותו בבית שלנו.
יש מי שיאמרו מיד שאני לא מתקדם, פתוח ונאור. רק שתמיד יש לי תחושה עזה שהיהודים פשוט פוזלים לצדדים ורוצים את מה שיש לאחרים. מין רגשי נחיתות, כאילו החגים שלנו לא מספיק זוהרים. יש דבר כזה עמוד שדרה, ואשמח שלבנותיי יהיה אחד כזה, חזק.
מעניין אם יש נוצרים או מוסלמים שכמהים כל כך לחגוג סוכות או חנוכה, או שרק היהודים כל כך כמהים למה שיש לאחרים?".
שבת שלום.
