"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" - כך מברך אותנו הבוקר בלעם, בחלק היומי של הפרשה. על פניו, הוא מדבר על גבורה צבאית. על עם שיקום ויילחם וינצח את אויביו. הלוואי.
הפסוק הידוע הזה קיבל משמעות מיוחדת אחרי השואה. הפרשה הזו, פרשת בלק, הייתה פרשת הבר-מצווה של נפתלי לביא ז"ל. הוא קרא את המילים האלה בבית הכנסת ערב המלחמה, ואחר כך הפך אותן למשנת חיים: כך קם כמו לביא ושרד, כך הציל את אחיו (הרב ישראל מאיר לאו), כך עלו לארץ והיו חלק מדור שלם של תקומה. "עם כלביא" הוא גם השם שבחר נפתלי לספרו המפורסם.
אבל מה אני יכולה לעשות הבוקר עם הפסוק הזה, עכשיו, בדורנו? כשאין דרמות היסטוריות מטלטלות, מול הקפה של הבוקר? לאן נעלמה ההירואיות? שימו לב לפירוש של רש"י על הפסוק הזה: מה זה לקום כמו לביא? מה זה להתגבר כמו ארי?
"כשהם עומדים משנתם שחרית - הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות: ללבוש ציצית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין",
כותב רש"י. כלומר, יש ערך גם למעשים הקטנים של כל פרט. חשוב לקום ולהתגבר ולהוסיף גם במערכת האישית, היומיומית. גם זה סוג של שדה קרב, שבו צריך לפעמים גבורה.
