תכננתי לכתוב, כמו בכל בוקר, על החלק היומי בפרשת השבוע ("מצורע"). רציתי לכתוב על כך שבפרשה רואים התנתקות לצורך התחברות, כלומר ניתוק מהחברה רק כדי להתחבר אליה שוב, באופן משמעותי יותר. אבל אז הגיע הטקסט הבא, עם התמונה הבאה. נראה לי שאין צורך להוסיף כלום:
"שלום סיון, זה גילי אלי. אנחנו משפחה מתל אביב. לא דתיים. שמענו בתכנית שלכם בגלי צה"ל על הרעיון של 'זמנים מקודשים', שבהם יש להניח את הסלולרי בצד. אני לא יודע אם גם הבת שלי, אלמוג, בת תשע, האזינה, אבל ביום שישי האחרון היא הכינה קופסה מרופדת, וביקשה שכולם יניחו את הניידים לפני ארוחת שישי והקידוש. הנה התמונה. ביקשתי ממנה הסבר וזה מה שהיא אמרה, אז זכות הדיבור לאלמוג: כולם כל הזמן בטלפון, לא מסתכלים אחד לשני בעיניים, לא מדברים ביניהם, לא מתקשרים אחד עם השני. אז חשבתי לקחת לכולם את הטלפונים ולראות מה יקרה, איך הם יתקשרו אחד עם השני. זה הלך די טוב, למרות שלא כולם הסכימו בהתחלה. הרגשתי הבדל מאוד גדול בערב הזה ואני רוצה להמשיך. לדעתי צריך להסתכל אחד לשני בעיניים ולדבר. אני גם רוצה לעשות תחרות סלוגנים, שאנשים ימציאו סיסמאות. למשל: 'כשאני עם האחר – את הטלפון אני סוגר'. בינתיים בקופסה עצמה כתבתי ביום שישי: טלפון הפקד, ושבת תכבד".
