על תודה ורגישות

זכיתי להשתתף הלילה בניו יורק בכנס של ארגון "שפרה ופועה" שמסייע לנשים אחרי לידה. הנה מה שסיפרתי שם: "בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים, ובזכותן אנחנו עתידים להיגאל. תמיד חשבתי על המשפט המפורסם הזה מהצד החזק, הפעיל, העושה. הייתי מהאימהות האלה שמארגנות את המתנה לגננת בסוף השנה, וגם כותבות את ההקדשה. מאז שהתחלנו את השליחות באמריקה, אני האימא החלשה. זו שצריך להסביר לה לאט. זו שלא מבינה מה בדיוק צריך לשלוח היום לגן, ואם יש בכלל גן היום, ואם כן, האם יש הסעה או לא (זה מאוד מבלבל כאן באמריקה, עם כל ה'ימים הלאומיים'. כל פעם יש יום לזכר קולומבוס או וושינגטון, והאוטובוס הצהוב שובת). פעם בחודשיים יש בדיקת-פתע של כינים בכיתה (באמת!), לקייטנות הקיץ נרשמים עוד לפני חנוכה, ולכי תצטרפי לסידור הקארפול, שנקבע פה כנראה כבר כשהילד נולד. ובתוך כל הבלגן, בתוך ההלם התרבותי – כמה עזרה מאימהות אחרות. כמה חסד של שכנות מסורות. כמה הארת פנים וסבלנות ורצון לסייע. איזה מעגל נשי עוצמתי גיליתי כאן, הפעם מהצד הנתרם והנעזר. בזכות נשים צדקניות. לא רק תודה מציפה את הלב, אלא גם רצון לחדד את הרגישות. האם כשגרתי בישראל, עזרתי מספיק לאימהות כאלה? האם ידעתי כמה קל לסייע להן, בתרגום קל של הודעת ווטסאפ, או בהסבר פשוט על המבחן של מחר? האם כשנחזור, אהיה רגישה יותר? האם בכל קבוצה אנושית יש בעצם איזה 'עולה חדש', זר, לא מקומי, לא מעודכן, שמחכה לתשומת לבנו?".