על שתיקה וכבוד
צילום: שניאור זלמן-cc-by-sa ויקיפדיה

שני סיפורים קטנים על הרב ניסים קרליץ, שהובא אתמול למנוחות:

  • השתיקה. הרב בן ה-93 שניהל בית דין, פסק הלכה, פרסם ספרים וחינך אלפים, לא הותיר אחריו נאומים מהדהדים ודרשות מלאות כריזמה. רוב הזמן שתק. גם כשדיבר או כתב, המילים היו מדודות וספורות. אחרי אירוסיו, אביה של רעייתו אפילו שאל את רבו של החתן, החזון אי"ש, מדוע כמעט לא שומעים את החתן הצעיר מדבר. "עוד ישמעו ממנו בכל העולם", הוא הרגיע את האב. הוא לא התכוון שהוא עוד יפליא את העולם בנאומי כיכרות קולניים, אלא שהוא ישפיע דווקא בדרכו השקטה והשקולה, לא בפטפטנות קולנית. "על מילה שלא נאמרה – אין צורך להתחרט", נהג הרב קרליץ להסביר. עשרות האלפים שליוו אותו אתמול הקשיבו למסרים שלו לאורך עשרות שנים, למרות שהיה זה קול דממה דקה.
  • הענווה. פעם חזרה בתו ציפורה בוכה מבית הספר. חברה העליבה אותה. הרב קרליץ ניגב את דמעותיה, חיכה שתירגע, ואז אמר לה להביא רגע את סידור התפילה. הם פתחו יחד את הסידור, והוא הסביר לה: "תראי, שלוש פעמים ביום אנחנו מבקשים בסוף התפילה: 'ונפשי כעפר לכל תהיה'. צריך לשים לב למשמעות המילים האלה. זו לא איזו השלמה עם המצב שלנו, זו לא קבלת הייסורים באהבה, אלא זו תפילה, בקשה שלנו לכתחילה להיות כמו עפר. בלי כבוד, בלי גינונים, בלי להתרגש גם אם פוגעים בנו". העצה הזו, כך סיפרה בתו, ליוותה אותה מאותו יום לנצח.

לזכרו.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.