שבוע טוב ושגרה מבורכת. הנה משהו קטן שכתב אלירן אוחיון, מחנך מבאר שבע, על המימונה:
"בשנה שעברה בזמן חגיגות המימונה אצל סבתא שלי, אחד הנכדים סגר לרגע את דלת הבית שלה. סבתא קפצה מייד ואמרה: 'לא סוגרים את הדלת', ואמא שלי פתחה מייד שוב את הדלת לרווחה.
העניין הוא שסבתא שלי כבר לא מדברת הרבה. היא לגמרי סיעודית וקשה להוציא ממנה מילים – עד שסוגרים את דלת ביתה.
תיארתי כאן רגע אחד קטן, אבל סמלי מאוד. הרי כמות האוכל במקרר של סבתא שלי היא לא דבר סביר, שלא לדבר על כמות המקררים. שנים שלא הבנתי את הדבר הזה, אבל היה משפט אחד שחזר על עצמו: 'אולי מישהו יבוא'.
יש בתים שבהם אורחים בלתי צפויים הם אסון, אבל אני גדלתי למציאות שבה זה הפוך לגמרי – אין זמן שאיננו מתאים לאירוח. גדלתי על זה שבית מלא הוא מתכון לשמחה.
ככל שהזמן חולף זה הולך ומתמעט. דלתות נסגרות, ואנשים כבר לא מגיעים ללא הזמנה. אבל ערב אחד בשנה, אנו זוכים לשמוח בכך שאנשים פשוט מגיעים.
ובכל פעם כשאני חושב על כמה סבתא שלי מבוגרת, אני מפחד. כי העולם הזה חייב אנשים שנזעקים כשדלת ביתם נסגרת. זה מצב תודעתי. זו דרך חיים. הלוואי שאזכה להמשיך זאת גם בבית שלי. תרבחו ותסעדו".
