בכלל לא הייתי אמורה להיות שם, באולם שבו דיברה המרצה הדס לוינשטרן מול מאות נשים. סיימתי את חלקי באירוע הזה כבר בתחילת הערב. אבל התחלתי להקשיב לה ולא הצלחתי לצאת. הנה שני רעיונות שהולכים איתי מאז אתמול:
"מי כאן עושה פילאטיס?" היא שאלה. "בפילאטיס יש תנועות גדולות, שצריך בשבילן תנופה, וקל יחסית לעשות אותן. אבל מה שבאמת קשה בפילאטיס זה התנועות הקטנות, העדינות, שהן כמעט בלתי מורגשות. זה נכון גם בתהליכים של שינוי פנימי. לרוב קל לעשות מהפכות, עם טרקטור, וקשה יותר לתקן דברים קטנים, בפינצטה.
חזרתי בתשובה לפני שנים, והיה יותר קל להפסיק ביום אחד לאכול צ'יזבורגר, מאשר להתחיל לעבוד על האישיות ולתקן את המידות. אלה הן התנועות הקטנות, המאתגרות יותר, עד היום".
והנה עוד מסר אחד של הדס: "יש היום נטייה לקבל על עצמנו דברים. להוסיף משימות ללו"ז. להספיק עוד משהו טוב. אני מנסה לעשות תשובה על הפרפקציוניזם הזה. נשים שואלות תמיד: 'מה אני יכולה להוסיף?'. ואני אומרת: אל תוסיפי, תורידי. תעשי פחות. תתחזקי בלהוריד שתי משימות מסדר היום שלך. לפעמים הקבלה שלנו צריכה להיות לקבל על עצמנו פחות".
כל אחת ואחד מוזמנים לחשוב מה השינויים הקטנים והמאתגרים בחיינו, ואיפה אפשר לקבל על עצמנו דווקא - להפחית עומס.
