על נעלי ציון וחיבת ציון

"שלום סיוון, שמי רוני מוסקוביץ, בוגרת מדרשת 'דניאלי'. ביום שישי ערכנו מסיבת פרידה לציון חנוכה, מהחנות המפורסמת 'נעלי ציון' בשוק מחנה יהודה בירושלים. האיש היקר הזה בן ה-84 יושב שם מגיל 8 ומתקין לנו נעליים. בתום מאבק משפטי עגום הוא נאלץ לפנות כעת את המקום. ציון הוא מזקני ירושלים, אדם שכל אחד יוצא מחנותו מחויך ומבורך. כל רכישה אצלו היא שיעור: יש מי שנכנס רק כדי לשמוע דבר-תורה או מילה טובה, יש נזקקים שקיבלו נעליים בהנחה או בחינם, והארת הפנים שלו ליוותה את כולם הרבה אחרי שהנעליים התבלו. אין לציון משפחה וילדים, והוא הקדיש את חייו, כמו שאמר גם במסיבת הפרידה: 'לשרת את הציבור'. זה משפט שנשמע נאיבי בדור שבו כדי לקבל שירות מעבירים אותך משלוחה לשלוחה, ואחרי דקות ארוכות של האזנה למוזיקה אתה מקבל נציג שירות. ציון באמת הרגיש שהוא כלי, צינור. הוא לא סתם מכר נעליים. בלי ציניות, הוא חש שתפקידו לעזור לדור שלנו לפסוע בארץ הזו. אלפים-אלפים חייבים לו את הצעדים הנוחים שלהם במרחבי ארצנו. במסיבת הפרידה סיפרתי איך המדרשה גרמה לי לחפש את הטוב בחברה ולהעצים אותו, וכך הגעתי לציון ולסיפורו. דיברנו גם על פרשת פנחס, שבה מתוארת השאיפה לקבל נחלה בארץ ישראל, ועל הרוח הטובה שצריכה ללוות את הכניסה שלנו לארץ. ציון הוא בדיוק מסוג האנשים השקטים האלה, שהם הבסיס לבית שאנחנו בונים פה ביחד, ואף פעם לא ידברו עליהם או יאמרו להם תודה. אז אמרנו".