פרשת "ויגש" שקראנו בשבת היא כנראה המרגשת ביותר בתורה: 22 שנים אחרי שהאחים זרקו את יוסף לבור, אחרי שהוא התגלגל לבית הכלא במצרים ואז הפך לבכיר בארמון המלוכה, הם נפגשים ומתאחדים.
כך מתואר המפגש של יוסף עם אחיו הצעיר בנימין: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו". רש"י מסביר שיוסף בכה על שני בתי המקדש שיקומו בירושלים, בנחלה של בנימין – ושעתידים להיחרב. אבל אנחנו עוד לפני יציאת מצרים, למה צריך לבכות ברגע כל כך מרגש על בתי המקדש שייחרבו מאות שנים אחר כך?
התשובה היא שבית המקדש ייחרב בעתיד בגלל שנאת אחים, שנאת חינם. ברגע זה, בפרשה, האחים סיימו לתקן קלקול עמוק ויסודי של שנאת אחים. הם בוכים מחשש שגם בעתיד הקללה הזו תמשיך ללוות אותנו, ועוד תחריב את הבית המשותף שלנו. הם בוכים כי אולי לא נסיק את המסקנות מהסיפור שהסתיים זה עתה – ממכירת יוסף, מהמריבה הקשה, מהניתוק, מהניכור אבל גם מההצלחה שלהם להשלים זה עם זה בסוף, ולהמשיך הלאה ביחד.
הם לא בוכים על עצמם, הם בוכים עלינו. האם למדנו את הלקח?
