זה החדר במחלקת טיפול נמרץ בשיבא שבו טופל לוחם דובדבן יונה בריף הי”ד, שנפטר הבוקר מפצעיו.
יונה נפצע בקרבות הגבורה בכפר עזה בשמחת תורה. 13 קליעים פגעו בו כשחילץ שם פצועים. הוריו, שעלו לארץ, היו בחו”ל באותו זמן. במשך עשרות שעות הם לא ידעו מה שלומו, והיו כמעט בטוחים שנהרג. יונה שרד, ונלחם.
14 חודשים של טיפולים וניתוחים, של עליות וירידות, ושל הרבה חיוכים של יונה, כמו כאן בתמונה לפני כמה חודשים. ספר האורחים בחדרו הלך והתמלא בטקסטים שכתבו המבקרים הנפעמים.
החדר הזה היה מרחב מוגן. גם מבחינה סטרילית, כי צריך היה לחטא את הידיים וללבוש חלוק לפני שנכנסים לחדר של יונה, אבל גם מבחינה רוחנית, תודעתית.
הייתה שם אווירה אחרת, מנותקת מההמולה התקשורתית והפוליטית. אינספור מבקרים וחברים הגיעו לשם בכל יום, וגם מתנדבים מארגונים שונים, אנשים פרטיים ומשלחות מחו”ל. כולם הביאו לחדר הזה אוכל בכמויות שאי אפשר לאכול, ואהבה בכמויות שקשה להכיל.
זה היה מרחב מוגן, כי במובן מסוים הרגישו שם עדיין את ה-7.10. את הזוועות של אותו היום, שניכרו בגופו הפצוע של יונה, אבל גם את מה שהתבהר אז בעוצמה ואולי קצת נשכח: האחדות שלנו מול האויב ועוז הרוח של גיבורים כמו יונה.
בני המשפחה כמעט לא התראיינו. את האנרגיה השקיעו ביונה ובבריאותו, ובמקביל – בעם ישראל, בבקשה לתפילה. קהילה של אלפים הקיפה אותם והתעדכנה דרך הוואטסאפ, לפעמים אפילו כמה פעמים ביום, על מצבו. אי אפשר לספור כמה מצוות ומעשים טובים נעשו בעולם לזכותו ובזכותו של יונה בצלאל בן חווה שושנה.
תנחומים לדוד ולחווה שושנה (הייזל) ולכל המשפחה היקרה, לישיבת “לפיד” במודיעין ומכינת “מעלה אפרים” שם למד (המכינה היא חלק ממוסדות “בני דוד” בעלי. יונה הוא הנופל ה-27 מבין הבוגרים), לצוות הרפואי המסור שפשוט העריץ אותו, ולכל אוהביו.
ידיד קרוב של המשפחה אמר לי: יונה נלחם בכפר עזה, נלחם בשיבא, ועכשיו עולה להילחם בשבילנו שם למעלה.
