הבוקר, בכל בתי הכנסת בעולם, קראו את ההפטרה. הנביא ירמיהו אומר שם: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה". כמה שעות אחר כך נפתחה הרעה בצפון. צריך להפנים: יש לנו אויב – שהאויב שלו הוא ילדים במגרש כדורגל. זו לא טעות, זו מדיניות. אנחנו מזועזעים, בצדק, כי הפעם חיזבאללה הצליח. אבל כל טיל שנורה, כבר חודשים ארוכים, היה עלול לפגוע ככה.
הרעה איננה סוף הסיפור, חלילה. הנביא ירמיהו ממשיך. הוא קודם כל מכריז שהאויב לא יסתפק בצפון, היעד העתידי הוא תמיד ירושלים: "אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב". כלומר, הסיפור הוא לא מגרש כדורגל במג'דל שמס. הוא סמל חשוב, בדרך לסיפור הגדול שעליו נאבקים פה, ובמרכזו – ירושלים.
ולסיום, נחמה. תמיד נחמה. ירמיהו מזכיר איך אלוקים זוכר אותנו לטובה עד היום, בגלל המסע הארוך של 40 שנה במדבר - שיש לו סוף טוב: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
הנביא מתאר סיפור של חסד, נאמנות ומסירות. ברית נצחית של אהבה. כל תקופה בחיינו שמרגישה "מדבר", תקופה של פחד, של משבר, של מסע מאתגר – דווקא היא התקופה המשמעותית בחיים של אומה או של אדם, תקופת מבחן.
וההפטרה שקראנו מסתיימת עם העונש שיגיע לאויבים שלנו: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'", מזכיר הנביא, ומודיע: "כָּל אֹכְלָיו (כל אויביו של עם ישראל) יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם, נְאֻם ה'".
תנחומים לעדה הדרוזית ולתושבי הגולן.
שיתקיימו בנו נבואות הנחמה, במהרה.
(בתמונה: חלק מהילדים שנרצחו במג'דל שמס)
2.
בסוף, זה הרי לא מאבק רק על מגרש כדורגל במג'דל שמס, זה על ירושלים.
ובסיומו של היום הקשה הזה, גם הכניסה לירושלים מוארת הערב בהזדהות עם הדגל הדרוזי ועם העדה היקרה הזו.
בשורות טובות.
