וואו. המאמר הבא התפרסם בעיתון "הארץ", ונכתב על ידי נועה מימן. זו הכותרת: "למרות מה שהבטחתי לעצמי כשנולד, התחלתי השנה ללמד את הבן שלי על יהדותו".
והנה עיקרי הדברים שכותבת נועה: "כשנולד הבן הבכור שלנו היה לי ברור שאני לא רוצה לגדל אותו במערכת החינוך הממלכתית. לא אבא של שבת בגן ולא קבלת ספר תורה בכיתה ב' - מעדיפה שילמדו לכבד אנשים מאשר לכבד דגלים. לא רוצה אינדוקטרינציה שטוב למות למען המולדת, כל מולדת. רוצה לגדל אותם שירצו לחיות. ושירצו שגם אחרים סביבם יחיו.
ידעתי שאם נחיה בישראל אחפש בתי ספר מעורבים, של יהודים־ערבים, מסגרות שמנחילות ערכים של שוויון ושלום. ערכים שבתקווה ימנעו מהילד שלי לרצות לסמן איקסים על נשק. אבל ידעתי גם שהערכים האלה יגזרו את דינם של הבנים להיות דור שני לסמולנים בוגדים בארץ שהולכת ושונאת את אנשי השמאל המדיני שלה. וחשבתי שזה לא הוגן כלפיו.
המעבר לחיי נדודים על סירה היה מושלם: לא נגדל אותם בלאומיות ישראלית, גם לא באלימות הישראלית, אבל גם לא נתחייב לאף מקום אחר. נשאיר לנו את החופש הנצחי לקום ולשוט. בשלוש השנים האחרונות אנחנו חיים כיורדי-ים נטולי ארץ וכתובת קבועה, ומשתדלים לגדל את הילדים שלנו כבני אדם, אתאיסטים ואזרחי העולם.
היה חשוב לנו לא להשית עליהם רעיונות לאומניים, לא להתבסס בזהויות מקוטבות. הם פשוט שני ילדים, שמדברים שתי שפות, עם שני הורים. הם שטים בעולם ופוגשים חברים מכל מיני מקומות ולשונות. אבל כמה שניסיתי להרחיקם מפיתוח לאומיות ישראלית – ככה הלך בני בכורי ופיתח פטריוטיזם אמריקאי.
הוא מבקש לרכוש כל כובע שמוטבע עליו דגל ארצות הברית. "אין מצב. אנחנו לא לובשים דגלים", אני עונה. "אבל למה?", הוא מקשה, וטוען שטקסס (ארץ מוצאו של החבר הכי טוב שלו, שחי בסירה קרובה) היא הארץ הכי טובה בעולם. אני מתחלחלת קלות ומנסה להסביר שאין דבר כזה מקום מושלם. אבל שגם אם היה, זאת כנראה לא טקסס. הוא עדיין צעיר מכדי לדבר על איסור על הפלות.
יום אחד שאלו אותנו אם אנחנו יהודים או מוסלמים. סקרנית לשמוע את תשובתו, העברתי את השאלה לבני: "אנחנו יהודים?". במבט מבוהל הוא ענה, "לא!". אבי, סבי וסבתי ואבות אבותיהם כולם, אלה ששרדו את הנאצים ואלה שלא, התהפכו בקברם סימולטנית. "טכנית, אנחנו יהודים", אמרתי לו בחיוך קצת נבוך. "נכון שאנחנו לא מאמינים באלוהים ובסמכויות דתיות, אבל נולדת יהודי. והיי, גם היטלר לא הצליח לחסל אותנו", פלטתי בלי מחשבה, והוא השיב: "אמא, מה זה לחסל?".
התחלתי לספר לבן שלי קצת יותר על החגים היהודיים. למזלו לא מצאתי קרפיון באיי הבהאמה, אז נחסך ממנו הגפילטע פיש בינתיים. אבל את נזקי הכריסמס הראשון שחגגנו ניסיתי לעקור עם חנוכה. זה לא הספיק. אחרי שהחבר הטוב מטקסס הזמין אותו לכנסיית חוף, לטקס מיסת פסחא מאולתרת, החלטתי שחייבים להדליק אותו על פסח.
סיפרתי לו שפסח הוא הפסחא של היהודים. רתמתי למטרה מאכל אפור אחר: קבלו את הקניידלך! ונתתי לו לגלגל כדורים. בהמשך הכנו עם מצה תוצרת בית וגם אפיקומן. הוא שאל עוד. "מי היה פרעה?", רצה לדעת. אז הכרתי לו את סיפור יציאת מצרים. "עבדים היינו… עתה בני חורין", שרתי. "אמא מה זה חורין?", שאל. הסברתי וסיפרתי על עשר המכות, ובעודי מונה אותן התחלתי לנוע באי נחת. איך אסביר לבני בכורי שאחד הניסים שנעשו לנו הוא מות הבכורים של קבוצה אחרת? הרי לא בדיוק מכל זה רציתי להרחיק אותו?
פניתי ליוטיוב ומצאתי סרטון לילדים על יציאת מצרים. בן רגע, בכורי התם, גילה שלא רק שהוא יהודי, אלא גם שהיהודים היו עבדים. "היהודים עדיין עבדים במצרים?", הוא שאל מבוהל ועצוב, ואני השבתי ש"מה פתאום! בוא נמשיך אהוב שלי, הנה המכות, המכה הבאה – מכת בכורות". הוא התחיל לבכות וביקש שאעצור את הסרטון.
לא הבנתי מה עובר עליי. הרי בן זוגי ואני עשינו כל שביכולתנו להרחיק את הילדים מהגדרות של דת או לאום, והנה אני יושבת פה ומציגה לו את הדבר הזה כאילו זה נורמלי. כאילו זה הגיוני שאלפי שנים אחרי, אנחנו חוגגים את החג שבו אלוהים עמד לצידנו והרג את כל בכורי מצרים. שכעת בכורינו נהרגים, ובכורי עזה נהרגים. נהרות אינסופיים של דם על קידוש אלוהים כלשהו.
תהיתי למה אני בוחרת לצלק את נפשו הרגישה של בני בכורי; אותה נפש רכה שעד כה הגנתי עליה בחירוף נפש. וכל זה עוד לפני שהגעתי למשפט המחץ, "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". עצרתי את מסע חיזוק הזהות היהודית שלו וחיבקתי אותו. בעודי מקרבת אותו לחיקי בדופק מואץ, חשבתי: האם אני יכולה להרחיק אותו מהקיום הזה? האם אני יכולה לספר לו סיפור חדש? כזה שלא כל הזמן קמים עליו לכלותו?".
עד כאן. הרבה מחשבות עלו בי תוך כדי קריאת הטקסט הזה. בעיקר על הצימאון הבסיסי שלנו לזהות. ועל כך שצריך לבסס את זהותנו לא רק על טרגדיות ואסונות העבר, אלא על חזון ובשורה לעתיד. אני מניחה את זה כאן, כי זה נראה לי טקסט מעורר מחשבה. מוזמנים לחשוב גם.
