זכיתי להנחות אתמול את אחד מאירועי "צמאה", לכבוד י"ט בכסלו. בתאריך הזה לפני 222 יצא מהכלא מייסד חסידות חב"ד, אחרי עלילה נגדו ברוסיה. אבל לא רק הוא יצא מהכלא – ביום הזה חוגגים את העובדה שתנועת החסידות יצאה מהכלא, שהתקבל אישור רשמי להפיץ וללמד אותה, עד היום.
זה היה ערב נשי של דיבורים ושירים, עם הזמרות דין-דין אביב, יובל דיין, רוחמה בן-יוסף ויפה ברכהן. משיר לשיר, מניגון לניגון, הבנתי עד כמה כל השנה אני לא מתייחסת למוזיקה בצורה נכונה. בערב הזה בוצעו "ניגונים מכוונים". זה כינוי לניגונים שהולחנו על ידי צדיקים, בכוונה מסוימת. לפני כל ניגון הקראנו את ההסבר שנכתב עליו: זה ניגון שמנקה את הלכלוך מהנשמה, זה ניגון שמסוגל לעורר הרהורי תשובה, זה ניגון שמעורר את הנפש לשמחה. פלייליסט שלם של עבודה פנימית.
והמילים? מדוד המלך, או הבעל שם טוב, או מתוך סידור התפילה. כמה עומק ועושר יש בשפה היפה שלנו, וכמה חבל לרדד ולחלל אותה. אבל הניגונים העמוקים ביותר, כך למדנו במהלך הערב, הם אלה שאין בהם בכלל מילים, רק מנגינה. הם כאילו מעל למילים המוגבלות, נכנסים ישר לנשמה.
המוזיקה שאנחנו שומעים היא לא קישוט, לא תוספת. היא חלק מהותי מהאישיות שלנו, ממי שאנחנו. אתמול הבטחתי לעצמי להתייחס אליה יותר ברצינות.