מתוך דברים שכתב יואב שורק, היושב שבעה על בנו דביר:
"מבין מעגלי השבעה, וההמונים הבאים, חלקם ללא כל היכרות מוקדמת, וממעגלי התגובה הרחבים יותר, בתקשורת וברשתות ובקהילות בארץ ובעולם, שהדים מהם מגיעים אלינו – עולה דמותו המופלאה באמת, הבלתי ניתנת להסברים מקטינים, של עם ישראל. פלא שבימים כתיקונם אנו משתדלים להתעלם ממנו ולטשטשו, באינספור אמצעים שסיגלנו לעצמנו. אנו טועים בעיקר בשתיים:
אחת – בהפיכת המחלוקות לגדולות ומכריעות מכפי שהן, בניפוח מלאכותי של שסעים שכאשר מגרדים טיפה מגלים שכלל לא בטוח שהם שם.
שתיים – בבריחה המתמדת שלנו מההכרה בייחוד ובעוצמה של העם שלנו, עד כדי התכחשות לעובדות אינספור רק כדי להתעקש ש'ככל הגויים בית ישראל'. ואגב, אין זה משנה אם הייחוד הוא מהותי או פרי ההיסטוריה הארוכה שלנו, עניין של בחירה או של ייעוד או של גורל. הוא נוכח.
ומן העם לאדם. לדביריק, דביר יהודה שלנו. נשמה שהסתלקה ברגע שקשה להסביר, בצירוף נסיבות כמעט בלתי אפשרי. והנה גם כאן מכריחה אותנו המציאות, אם איננו מתעקשים להמשיך ולהסב מבט, וזורקת אותנו אל המיסטי, אל הבלתי-מובן, אל המימד שמעבר. זה שטמון בכל אחד מאיתנו, אך אינו מתגלה ואינו יכול להתגלות ביומיום. רבים כל כך באו בגלל תמונת פניו של דביר. הם ראו בה אור גדול. זה אור פני אדם, נשמת אדם, שבוחרת בחיים ובטוב. אור שטמון בכל אחד מאתנו.
ועכשיו קיץ, ובין-הזמנים, ואוגוסט. גם אם נגע דביר הי"ד ללבכם, ואולי דווקא אם נגע, אל תשנו את התוכניות. לכו לעשות חיים עם הילדים המתוקים שלכם".
