יש מי שעקב בחרדה כל הלילה, ויש מי שקם הבוקר ושמע פתאום על אסון מירון תשפ"א, על הרוגים רבים ופצועים רבים במהלך ההילולה השנתית. החגיגה השמחה – ועוד אחרי שנת קורונה – הסתיימה בטרגדיה. הניגונים והשירים התחלפו שם הלילה ברגע בפרקי תהלים. אם בדרך כלל מנהגי האבלות מסתיימים בל"ג בעומר, השנה קיבלנו תוספת.
סיקרתי פיגועים רבים, לצערי, אבל הכי קשה היה לסקר את אסון אולמי ורסאי, את האסון בנחל צפית ואת השריפה בכרמל. כי כשמדובר בטעות אנוש, במחדל שלנו, זה מתסכל וכואב במיוחד. יש תחושה שיכולנו למנוע.
אפשר לדבר על מסקנות רבות, גם מעשיות (למה לא נערכו טוב יותר?) וגם רוחניות (הרי הסמל של התקופה הזו, של ספירת העומר, הוא לנהוג כבוד בזה, לא תחום שבו אנחנו מצטיינים). אבל זה פשוט לא נראה לי הזמן לכל הדברים שנראים לנו חשובים וחכמים, כי ברגע זה יש עשרות משפחות שעדיין לא קיבלו הודעה רשמית שיקיריהן לא בין החיים. כי היום, לפני שבת, צפויות לצאת עשרות הלוויות כואבות של אנשים שיצאו אתמול חגיגיים ושמחים מביתם, ולא דמיינו כמה שבריריים הם החיים. כי ברגע זה אימהות עוד מחפשות את ילדיהן, מקוות שהם אולי רק ישנים באוטובוס חזור, ולכן לא עונים. שלא לדבר על רבבות שלא נפצעו, רק היו שם בלילה הנורא הזה שלא יישכחו לנצח, או על הורים שלא יודעים מה לומר הבוקר לילדים. אז אין פה רעיון כמו בכל בוקר, אין פה דבר-תורה, רק תפילה:
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ וְאִמוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת כָּל חוֹלֵינוּ, פצועי האסון במירון, הַזְּקוּקִים לִרְפוּאָה שְׁלֵמָה, בַּעֲבוּר שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְפַּלְלִים לְהַחֲלָמָתָם. בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לְהַחֲלִימָם וּלְרַפְּאֹתָם וּלְהַחֲזִיקָם וּלְהַחֲיוֹתָם וְיִשְׁלַח לָהֶם מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַיִם, עִם כָּל חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.
שבת שלום, בשורות טובות.
